בחודשי מאי-יוני רוב שיחות ההנחיה שלי נפתחות במשפט בסגנון:    "אנחנו נורא מפחדים מהחופש הגדול."    "אני מפחדת שיירקב כל היום מול המסך."    "שהיא לא תהיה בקשר עם חברות ויהיה קשה לחזור אחר כך לכיתה."    "מה הוא יעשה כל היום?"    "היא כבר לא מוכנה ללכת לקייטנות." היום יום ראשון של חופש גדול, הפעם ארוך מתמיד, אורי כבר בחטיבה, ולראשונה אין לו כמעט תכניות. יש חוג כדוריד

כדי להאמין שיקרה שינוי יש לאחוז בזכוכית מגדלת, להביט ולאסוף פירור לגרגר ולחבר אותם לשרשרת. כן רצוי לפתוח את העיניים, לגלות מי או מה יעזור בדרך לנסות לזרוק או לתרום את מה שלא מביא מזור. יש להחזיק בעדינות ולנתק מגע לאט ובטוח, לרעוד מדאגה, לקחת נשימה, להקשיב ולנוע עם הרוח. להתמלא תקווה דרך זכרונות של הישגים והתגמשות, להתלהב מכל ניסיון ולהמשיך לעוף מהתרגשות. לסדר

*בתמונה הורים גיבורים מסיימים אימון יחד בחדר כושר איך תרגישו גבורה? איך תייצרו התגברות? איך תהפכו את ילדיכם לגיבורים? בשלב ראשון תודו בפחדים, אתגרים, חששות, קשיים, משברים. ומשם נותר לכם  רק להאמין ולשחרר, כאילו פשוט לא? רק שתי פעולות ותהפכו בעצמכם לגיבורים שמצמיחים דור שני של גיבורים. כן אני יודעת (גם מניסיון אישי), זו עבודה ממש לא קלה, לשחרר פחד, להאמין שנצליח לפתור את 

עוד מעט שנה למות ההורים שלי בהפרש של שלושה שבועות זו מזה. זיכרונות מהורים שלא תמיד היו קלים, עולים וצפים בין תלתליי והחלטותיי בימים האחרונים. אני פוגשת אותם בחלומות מוחשיים ודעתניים, באוטו ברגע של שקט עם עצמי, בפגישה עם לקוחות שמספרים על הוריהם, בסלון על הספה מול תיעוד משפחות החטופים, או בתור עם אורי לאורתודנט כשילד מדבר עם סבתא שלו בטלפון. זיכרונות מעורבבים בטוב

קיץ! חם! לח! ועוד לעמוד בתור עם ילדים עם צרכים מיוחדים? אנחנו פוגשים אתכם בתור הארוך לכרמלית בחיפה, או התור העצום לעליה ברכבל לאי סנטוריני, וגם בתור המזדחל תחת השמש הקופחת למכוניות המתנגשות בלונה פארק. אנחנו אוחזים ברעד בכרטיס קטן של ביטוח לאומי שמצהיר קבל עם ותור שהילד שלנו -נכה- ושם בכרטיס למטה ממש בקטן רשום משפט "פטור מהמתנה בתור". רבים מכם אלה ללא

הנה אני כאן, חזרתי אליכם, חשופה, אחרי חודשים רבים בהם לא העליתי פרק לבלוג. רק עכשיו אני מרגישה את המסוגלות מבליחה בזהירות מתוך תקופת האבלות הארוכה. השבוע חזרנו מחופשה קסומה בים התיכון והתחלתי ללטש חומרים שזרמו מקצות אצבעותיי אבל לא צלחו את דרך היציאה לאוויר הרשתי. זה טקסט של חורף, של  אמצע שנת הלימודים, מרגיש לי נכון להתגעגע לימים אלה: כשעמדתי במטבח וטיגנתי ביצת

השנה שבין גיל 49 ל 50 הייתה אחת המורכבות בחיי. בעיצומה של שבעה על כצי היקר, הוא האבא של בן זוגי, אחגוג יום הולדת ראשון בלי הורים. אלה שלי לא יגיעו אלי לכיבוי הנרות על העוגה, ולא יברכו אותי אלה שזכיתי להכיר לפני 25 שנה.   לא אוכל לשלוח לאמא שלי אשת החינוך הנדירה, תמונה של אורי מקבל תעודה וספר תורה בסיום בית הספר היסודי,

השבוע לימדתי את הבן האוטיסט שלי ערך חדש: לרמות. כן לימדתי אותו לזייף שיעורי בית, לעשות "צ'יטים" כמו שהם אומרים על משחקי המחשב שלהם. כפי שאופייני לילד על הרצף האוטיסטי החובק גם שלל גוונים של קשיי קשב וריכוז, הוא איבד את ספר הקריאה האחרון ל Book Report באנגלית ולא זכר להגיד לי בזמן שיאפשר חיפוש או רכישה חוזרת, כך שבערב לפני ההגשה הובהר לי

אני רואה את זה קורה במשפחות הכי טובות, עם ההורים הכי מודעים ומשקיעים וכן אפילו אצלי בבית בחדר של הבן, המתבגר הצעיר שלי. זה קורה לילדים שלנו במשחק בפלייסטיישן בסלון, בקיפול של דמות אוריגמי בפינת האוכל, או בתחרות הפינג פונג במתנ"ס השכונתי. ברוכים הבאים למופע המגוון והמרשים: מלטדאון, טנטרום, התפרצות, התמוטטות עצבים, איבוד שליטה, צרחות ובכי לא מותאם, זריקת או הריסת חפצים, אלימות, טריקת