הייתי תלמידה בינונית, הייתי שמנמנה, הרגשתי שאין לי מה להציע לעולם, חששתי להביע את דעתי ברבים, פחדתי ליצור קונפליקטים, ותמיד ריציתי את כולם. עד היום הייתי ראויה רק אם אני אומרת כן להכל כל הזמן. אני ראויה רק במצב של נתינה אינסופית, אני עובדת סוציאלית תמידית. אני רוצה להצטרף לשביתה! היום אני בשלה. בשלה לשבירת חוזה. מי יודע איך מפרים חוזה? צריך להודיע שלושה

אההה איזו שאלה ענקית הנחתי כאן. בשביל להתחיל לענות על השאלה, נתחיל לעשות סדר בקשיים והאתגרים של הילדה שלכם. אולי יש לה קושי בויסות החושי? למשל היא מתקשה להבין את גבולות הגוף שלה, הבגד החגיגי מגרד לה, הצבע האדום מפריע לה, התווית של הבגד מוציאה אותה מריכוז. אולי יש לה קושי בהתארגנות? היא לא זוכרת להכניס חזרה את הקלמר לתיק ויש לכם מנוי בחנות

"הדיכאון מגיע כשאני בתוך משהו, ואז בום משום מקום. בעיטה בבטן. למשל סביב העבודה שלי. לא מצאתי את האיזון בין מה שקורה במשפחה לאיך אני מתנהלת בתוך זה. הפגישות שלנו עוזרות לי להכיל את עלמה  ועוזרות לי לקדם אותה. כשאנחנו נפגשות בקבוצה אני יודעת ששם לא שופטים אותי. הורים אחרים לא מבינים מה הבעיה והם חושבים שזה כמו אצלם ביום רע של הילדים. אצלינו

אנחנו פוגשים אתכם בתור הארוך לכרמלית בחיפה בחול המועד פסח, או התור העצום לבדיקת קורונה במתחם "היבדק וסע" בשיאו של הגל השלישי, או בתור המזדחל למזחלת האקסטרים בחרמון ביום היחיד בו הוא פתוח בשנה. אנחנו אוחזים ברעד בכרטיס קטן של ביטוח לאומי שמצהיר קבל עם ותור שהילד שלנו -נכה- ושם בכרטיס למטה ממש בקטן רשום משפט "פטור מהמתנה בתור". רבים מכם אלה ללא הילדים

ערב חג 2012, שולחן ערוך יפיפה אצל אחותי בביתה המקסים. סבא אברהם החמוד חוגג 70. הדרי הנפלאה שלי בת 7, עם קול של פנינים מתגלגלות בנהר זורם, עומדת לשיר שיר שכתבה בעצמה לסבא. כל המשפחה המורחבת יחד קשובים. שקט. היא פותחת פה מתוק בצבע ורוד מסטיק, ועם הצליל הראשון שבוקע מגרונה אורי שולף יבבה, אף אחד לא יכול לשמוע אותה, אני מנסה לחבק ולהרגיע

חזרתי אתמול בערב, גמורה. מליווי טיול צופים בשכבה של אורי. הייתי מלווה שנוסעת באוטובוס ומטיילת במסלול, מלווה היא תכלס תקן של צופה מהצד. להיות צופה מהצד לא תמיד קל, זה משאיר המון זמן לראות הרבה דברים. אז ראיתי. ראיתי למשל שאורי מסתובב סביב כולם, עושה הכל עם כולם אבל הוא לא הבחירה הראשונה של אף אחד, ואין לו קשר קרוב עם אף אחד, אולי

מודעות משמשת אותנו כאמצעי לפיתוח יכולת שליטה עצמית (נגיד כמו שאני מודעת לעובדה שגלידה עושה לי טוב על הנשמה אבל אני גם מודעת לזה שזה לא בריא, משמין, ושלאכול גלידה לפני השינה ומיד אחר כך להירדם בלי לצחצח שיניים עושה נזקים; אז אני עושה את זה פעם בשבוע). מודעות משמשת את החברה כאמצעי להעלאת תשומת לב ציבורית אל נושא, בעיה או אירוע חברתי, מדעי

כמו בכל שבוע ביום ראשון בבוקר, נפגשנו, אמא מיוחדת אהובה ומקסימה ואני. שוחחנו על המקום שלה כילדה וכמבוגרת במשפחת האם שלה, ואיך זה משפיע על היחס שלה לילדיה המיוחדים. המטרה היתה ללמוד איך לא להצמיד תוויות לילדים כמו שעשו אצלה בבית הוריה. ערב לפני מסיבת יום ההולדת של הבת הצעירה, אמא שלה אמרה לה: "את לא תשתלטי, זה לא בשבילך",  ומיד היא הבינה שאמא

אורי קודם כל אומר "לא", זה הכי בטוח. מהרגע שאובחן, עבדנו על גמישות ה"לא" ועם המון נשימות  וסבלנות מצידינו למדנו שברגע שאנחנו לא מתרגשים או מנסים לשכנע אחרת, ה"לא" פירושו שהוא זקוק לזמן עיבוד, אם זה דקות, שעות או חודשים, זה פחות משנה, אבל כשהוא מסיים את זמן העיבוד ה"לא" מתהפך לכל כך "כן" שהוא ממש כובש את היעד ומרגיש בעלות עליו וההנאה שלו

7:20 עם השתקת צלצול הנודניק החמישי, ניחוח חשוד עלה בחלל חדר השינה (החשוד: סופראבא). מלמלמת לעצמי, עוצרת נשימה, פותחת חלון לרווחה, תוחבת כפות רגלי בנעלי הבית וממהרת לצאת מהחדר, מתחילה לצעוד במסדרון המוביל אל הסלון, אבל הנשימה לרווחה לא הגיעה, בפניה ימינה לסלון הניחוח ברור בנוכחותו, ומשם הדרך לכלוב הגורים כבר היתה סלולה, שם התגלתה וצפה במלוא הדרה הסיבה לניחוח לצידה ישב בקצה כלבלב

מכל שלושת הילדים, הקשר שלי עם אורי, חזק יותר בגיל הזה מאשר היה לי עם איתמר והדר נכון לגיל 11. כשאיתמר נולד, ההורות החדשה התערבבה עם סרטי הילדות שלי עם עצמי. מצד אחד, הרצון להיות האבא שלא היה לי גרם לי להיות נוכח וקשוב בעיקר בכל מה שקשור לצרכיו הפיזיים. מצד שני, הכפתורים שנלחצו ברמה הרגשית, הניעו לא פעם רגשות מבוכה וביקורת שיכולתי בשלבים

אמא שלי נולדה וגדלה בחיפה, אבא שלי נולד בנס-ציונה וגדל ברחובות. הם נפגשו בירושלים של ראשית שנות ה-60, היא למדה בסמינר למורות, הוא למד גיאולוגיה והיה לו אופנוע. חתונה, אילת, באר-שבע ובשנת 1972 עברנו לעומר. כדי להגיע מחיפה לעומר בפרייבט היה עליך להכין את עצמך לנסיעה מרסקת עצמות בת ארבע וחצי שעות בכבישים חד-נתיביים משובשים. מבצע זהה, רק מרחובות לעומר, היה לוקח שעתיים ורבע

דצמבר 2001, איתמר בננו הבכור נולד. רויטל ואני, הורים טריים חרדים וחדורים, נחושים לתת לרך הנולד את כל מה שהוא צריך כדי שנרגיש שאנחנו נותנים לו את כל מה שהוא צריך. הנקה, עקרון הרצף, דיאדה, יוגה פעוטות, לינה משפחתית, עריסה צמודה למיטה, חיסונים סלקטיביים, קורס עזרה ראשונה, בייבי מוצרט, בטהובן, שייקספיר, איינשטיין, אין עגלה-יש מנשא, אין מוצץ-יש ציצי, אין גבולות-יש סימביוזה. מזל שהיה לנו

אני רק אומר, שברוב הפעמים בהן אני נוסע עם אורי לטיפול, אין חדר המתנה. קחו למשל את הביקור השבועי אצל נועה, המטפלת הרגשית של אורי. אני שומע אתכם שואלים בדאגה, "אבל סופראבא, איך תכיר חברים חדשים? איך תפטפט את עצמך ללא סוף? ולא תשתה איזה משהו? מה יהיה סופראבא?" לזה אני משיב, "אל דאגה חברות וחברים, אמנם, 'הכירו חברים חדשים עם ילדים על הרצף'

  לפעמים בשני ב-15:00. לפעמים ברביעי ב 16:30. לפעמים בחמישי ב 18:00. לפעמים נוסעים לגבעתיים, לפעמים לתל-אביב, לפעמים לרמת-גן, לפעמים הייתה חניה, לפעמים באנו במונית, לפעמים עלינו במדרגות, לפעמים ירדנו במדרגות, לפעמים בזמן, לפעמים על הקשקש, לפעמים מאחרים, לפעמים יש חדר המתנה, לפעמים אין, לפעמים מורידים לאורי את הנעליים, לפעמים את הסנדלים, וחוץ מהפעמים בהן נכנסתי איתו לחדר הטיפולים, תמיד תמיד אמרתי לו את