הייתי תלמידה בינונית, הייתי שמנמנה, הרגשתי שאין לי מה להציע לעולם, חששתי להביע את דעתי ברבים, פחדתי ליצור קונפליקטים, ותמיד ריציתי את כולם.

עד היום הייתי ראויה רק אם אני אומרת כן להכל כל הזמן.

אני ראויה רק במצב של נתינה אינסופית,

אני עובדת סוציאלית תמידית.

אני רוצה להצטרף לשביתה!

היום אני בשלה.

בשלה לשבירת חוזה.

מי יודע איך מפרים חוזה?

צריך להודיע שלושה חודשים מראש?

צריך להוכיח למה אני רוצה לשבור חוזה?

צריך להביא מחליפ.ה?

היום אני רוצה לשבור חוזה.

חוזה שחתמתי עליו מבחירה,עם לידתי. זה התפקיד שנולדתי אליו.

התחייבתי לריצוי מלא, נתינה אינסופית, וקבלה של כל אדם כמו שהוא.

כשהחלטתי לחיות עם טלי, הבטחתי לקבל אותו כמו שהוא, ולא לנסות לשנות אותו.

כשבחרתי מקצוע, הבטחתי לעצב ולצייר יפה כדי שכולם יהיו מרוצים.

כשילדתי ילדים הבטחתי להיות האמא הכי טובה בעולם, האמא המושלמת.

כשאורי אובחן על הרצף האוטיסטי הבטחתי לעשות הכל בשביל לקדם אותו.

לחוזה הזה יש נספח, הוא נקרא אשמה.

שחור על גבי לבן כתוב בחוזה, שאני לא יכולה לעשות שום דבר לעצמי כי ככה אני אחשב אגואיסטית.

אשמה היא התקרה שלי, היא גם קרקע פוריה לכעס ותסכול, היא גם ריפוד שדאגתי לשמור סביב גופי,

כי הרי..

אם לא אהיה כל יום בארבע בבית עבור ילדי אני לא בסדר.

אם אני לא רצה עם אורי ל 5 טיפולים בשבוע אני אמא מזניחה.

אם אני לא מקשיבה לחפירות של טלי שלי בעשר בלילה אני לא אישה טובה.

אם אני אוכלת יותר מפיינט בן אנד ג'ריס אחד בשבוע אני פרה.

אם אני קונה בגדים ונעליים אני סובלת מהפרעת כסף ובזבוז.

אם אני לא קוראת שלושה ספרים בחודש אני לא אינטלקטואלית.

אם אני לא מתקשרת לאמא פעם ביומיים אני ילדה לא מתחשבת.

אם אני לא עוזרת לכל החברות והחברים שלי אני חברה רעה.

והרשימה עוד ארוכה…

אז איך אני משתדלת לשבור את החוזה וקורעת את הנספח כל יום מחדש?

את ההבנה הראשונית שיש לי בכלל אפשרות כזאת קיבלתי בזכות הילד המיוחד שלי.

דרכו הבנתי את הכוח לחולל שינוי בעצמי, להתקדם ולצמוח, מתוך אותנטיות והקשבה.

ממנו קיבלתי את הביטחון שלמרות שהייתי ילדה מרצה ומכילה "ילדה טובה" מאפשרת לכולם, ללא גבולות, הבנתי שגם אני יכולה גם להשתנות ולהתחיל לדאוג לעצמי בדיוק כמו שאני דואגת לאורי והוא למד ולומד לדאוג לעצמו.

עזבתי עבודה בטוחה נעימה רגועה בתחום היפה ועברתי להגשים חלום (ורק עכשיו אני מבינה כמה לא היה טוב לעומת היום)

התחלתי ללמוד איך ליזום ולהקים עסק משלי (מי היה מאמין שאני אהיה הבוס?)

הסכמתי להיעזר באנשים ויודעת שאני לא חייבת לעשות הכל בעצמי (אפילו יש לי יועצת עסקית)

לקחתי זמן לדברים שאני אוהבת כמו סופשבוע כתיבה, שיעורי תנועה, צעידה וקפה עם חברה (וואלה כל הילדים עדיין שורדים כולל אבא שלהם)

למדתי להעניק לעצמי מתנות, ולקנות משהו שעושה לי טוב כשאני רוצה (הוצאתי 400 שח על נעליים, נו אז?)

הבנתי שמותר לי לבקש חזרה עזרה מחברים ומשפחה (אפילו ביקשתי משולה טרמפ הביתה והיא ממש שמחה לעזור)

ואני מרשה לעצמי לאכול כל חמישי בערב פיינט שלם של גלידת בן אנד ג'ריס. (טופי קראנץ', ברור לא?)

האם הרגשתי אשמה? כן

האם בכל זאת עשיתי את זה? כן

האם זה הולך ומשתפר? כן

האם אני מתכוונת לקחת זמן לעצמי ולהרגיש ראויה להמשיך? כן, כן ועוד פעם כן!

מה שגיליתי בעקבות זה שברגע שהחלטתי לשבור חוזה זה השפיע על כל המשפחה והסביבה לטובה.

ועל זה בפוסט הבא.