יד בכיס

"אתה חייב למצוא תחביב", סיכמו נועה (המטפלת הרגשית של אורי) ורויטל, פה אחד במפגש העדכון החודשי שלנו. המשפט הגריאטרי הזה הוא תולדה של הניסיון למצוא פתרון לכך שאני נוטה להרעים בקולי (יש אשר תאמרנה, צועק) בקלות רבה מדי, בעקבות דברים פעוטים מדי, על האשה, הילדים, הכלב, תבל ומלואה.

   זה לא דבר חדש אצלי, הצעקות. קודם כל זה עניין תורשתי. קיימת טענה שרגזנות היא תכונה רווחת אצלנו הכוהנים (כ"ץ=כהן צדק):

אַ֥ךְ אִ֛ישׁ אַל־יָרֵ֖ב וְאַל־יוֹכַ֣ח אִ֑ישׁ וְעַמְּךָ֖ כִּמְרִיבֵ֥י כֹהֵֽן: (הושע ד ד). 

חוץ מזה, העדויות על כך שאברהם, סבא של אבא שלי (בתמונה למעלה) , אשר הגיע לארץ ממולדובה ב-1896 והיה צועק על פקידי הברון ביקב בראשל"צ ועל ערבים בוואדי חנין (נס-ציונה של ימינו), מאששות את הסברה שהפתיל הקצר עובר כחוט השני ב DNA המשפחתי שלי על פני שנים, ימים וארצות.

עכשיו, תורשה ומורשה זה חשוב ומדעי, אבל כשאיש גדול, עם מבט עצבני פותח עליך פה ושותל אותך, הדבר האחרון שמעניין אותך זה הברון רוטשילד. 

"סופראבא, מה הקשר בין קריזה לתחביב?" אני שומע את האמיצים ביניכם שואלים בלחש.

ובכן, לי אין תחביבים. כל דבר שאני אוהב הופך אצלי לקריירה. עצבני תמיד הייתי, שנתיים וחצי של קורונה כמו כולם עברתי, את רוב העבודה אני עושה היום מהבית כך שאני רואה את כל בני הבית הרבה יותר מפעם. הוסיפו לזה את העובדה שענף המוזיקה בו עבדתי הצטמק והשתנה, והנה קיבלתם איש גדול עם פתיל קצר.

אז נועה הציע תחביב ורויטל ישר הזכירה לי שלפני 20 שנה הצטרפתי למועדון הקליעה של הרצליה, שם התאמנתי בירי באקדח אולימפי, בהמלצתו של יגאל, הפסיכולוג המכונן שלנו.

בכל יום ראשון בשעה 17:00, לפני מפגש הקבוצה אצל יגאל, הייתי מגיע למטווח האולימפי בהרצליה, מחנה את הקטנוע, יורד למטווח, מקבל מאלכס המאמן אקדח אוויר, כדורים ומטרות מקרטון, ניגש לקומפרסור למלא את מיכל האוויר הקטן,  בוחר עמדה, תולה את המטרה ומסיע אותה למקומה ומתחיל את האימון.

ירי באקדח אוויר אולימפי הוא ספורט נהדר. השילוב בין האגרסיביות האלימה שבפעולת הירי לבין הצורך להיות רגוע רגשית, רפוי גופנית, ומרוכז מנטלית מייצר חוויה נהדרת. אבל יותר מהכל, הדבר שמילא אותי באושר יותר מכל, היא העובדה שירי באקדח אוויר אולימפי הוא הספורט האולימפי היחיד שבו מתחרים עם יד אחת בכיס. 

אמיתי, לא צוחק, כדי להוריד את התזוזה של הגוף למינימום בעת הלחיצה על ההדק, הקלעי מכניס את ידו החופשית, שלא אוחזת באקדח, לכיס. 

 

אחרי שבועיים, אלכס המאמן גילה לי שהענק השותק שלידו אני עומד כל שבוע הוא לא אחר מאשר אלוף ישראל, מקום שני באליפות אירופה, עולה מרוסיה, שגר בקריית שמונה ומגיע לאימונים בהרצליה, והחבר'ה שם עם הרובה האולימפי והחליפה הכבדה הם אלופי אירופה לנוער, והבחור לידם, הוא גיא סטריק, אלוף ישראל בירי אולימפי.

אבל אז, אחרי שכבר ראיתי את עצמי מנופף לקהל במצעד המשלחות באולימפיאדת בייג'ין, נוסע בשבתות לתחרויות של הליגה במטווחים ברחובות ובמעברות והופך אגב כך את התחביב לקריירה, הלהקה שלי מפעם חזרה לנגן. שוב נשאבתי חזרה אל עולם המוזיקה החמקמק, בו כבר הייתה לי קריירה. כך נשארתי ללא תחביב.

אז אם יש לכם רעיון לתחביב, עבור איש גדול ועצבני, שמוכן לריב עם פקידי הברון ולירות במטרות מקרטון, צרו קשר, אני מבטיח לצעוק בשקט.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.