אלוהים חנן אותי בהמון תכונות נפלאות, אבל כשהגיע למידות הגוף הוא נתן לחיצה קטנה אחת יותר מדי על השקית של ה-DNA וכך נגזר עלי להיות ילד, נער, עלם, בחור, גבר ואיש שמן. גם בגובה הוא לא חסך וגם לא באנרגיות של הפרעת הקשב והריכוז, ואפילו מבט עצבני הוא טרח לצייר על פני. לכן, לא אפתיע אתכם אם אומר שכאשר אני נכנס לחדר ישראלי ממוצע, תגובות הנוכחים נעות על הרצף שבין הרמת עין חטופה לחפש מי כיבה את האור, לבין מבט מבוהל בסגנון הקוזאקים באים. זה הרגע שבדרך כלל אני פוצח בחיוך טוב-לב משל הייתי האגריד, או ענק טוב-לב אחר לבחירתכם, ואז רמת הפניקה בחדר צונחת ואני מתפנה לנהל את ענייני באין מפריע.
רצה הגורל ובאמצע אוגוסט 2013 מצאתי את עצמי במלוא תפארת 130 הק"ג שלי, בחום ישראלי ובלחות תל-אביבית, מחכה בתור לאישור נכות בביטוח לאומי. רק כמה ימים לפני כן קיבלנו את הבשורה שאורי שלנו אובחן כאוטיסט בתפקוד גבוה ואחרי כמה שעות של הלם, רויטל הניחה את האבל בצד ומיד פתחה את החמ"ל. חלוקת התפקידים הייתה ברורה, רויטל מסדרת לי משימות שנגזרות מהצורך לרשום את אורי לגן תקשורת, ואני טס על הקטנוע בין הרשויות השונות ומחתים את הניירת ודואג למה שצריך.
תחנה ראשונה, ביטוח לאומי. יום א', השעה 10:00, סוגרים ב-12:00 כן? ידעתם שבשנת 2013 סניף הביטוח הלאומי בתל-אביב קיבל קהל בימים א', ג', וה' בין השעות 08:00-12:00 בלבד? מצמצת, פספת. יש תור בכניסה עם שני מאבטחים, ותור לאוטומט של התור, ותור לזאת שאומרת לאיזה תור ללכת ואז אתה מגיע לתור ומחכה לתורך. אני רק מזכיר לכם, שאוגוסט, 130 ק"ג, אני בתור, אשתי על טורים והילד שלי עוד שניה הופך לנכה. הגיע תורי, ניגשתי לפקיד, הוא לקח ממני את הניירת מבלי להרים אלי את מבטו, ולפני שהספקתי להגיד הלן קלר הטלפון שלו צלצל, הוא ענה, האזין 20 שניות, אמר, "רגע", קם והלך.
אשכרה? הילד שלי נכה ואתה קם והולך? יש לך את המיצג הבירוקרטי הזה ביותר סטריאוטיפי? אם הייתי מביט במראה באותו הרגע היא כנראה הייתה נסדקת. חוסר אונים פוגש חרדה ועצבים. פתאום הוא חזר. חתם על הניירות ואמר, "אתה צריך את גבריאלה, מקומה שנייה, אבל היא בישיבה, תחזור ביום שלישי". לא ידעתי מה לעשות. התקשרתי לחמ"ל.
"תקשיבי מותק'ה, הפקיד אמר לי לחזור ביום שלישי, תור מיוחד, גבריאלה בקומה שנייה", מלמלתי במבוכה.
"אתה בטוח מותק'ה?" (רויטל ואני קוראים אחת לשני באותו שם חיבה) אולי תעלה? אולי נגמרה הישיבה? לאורי לא יהיה מקום בגן, אוגוסט עוד רגע נגמר."
בדרך כלל בשלב כזה, כשהאופציות סגורות ואין מה לעשות אני מצליח לשכנע את רויטל לוותר, אבל לא הפעם. מצאתי את המעליות, עליתי לקומה שנייה, אין תור, כל העמדות ריקות, בטח בגלל הישיבה. התחלתי לסרוק את הקומה במבט חודר של דוגמן אוכפים טטרי. הענק הצהוב יכניע את הבירוקרטיה.
פתאום שמעתי קול מאחורי, "איך עלית לפה?". מולי עמדה אישה דתיה עם פאה.
"המעלית נפתחה ולחצתי 2" עניתי בקוצר רוח. "תקשיבי גברת, אני צריך פה חתימה של גבריאלה, אני רוצה לחסוך את יום שלישי?". הסתכלתי עליה במבט של פוגרום. היא הרימה אלי את מבטה ואמרה בנחת,
"נגמר היום, תבוא בשלישי", ופנתה ללכת. נדמה היה לי שהטקטיקה הטטרית פחות מדברת אליה, אולי כדאי לי לשנות גישה. חייכתי את חיוך ההאגריד שלי ואמרתי בקול רך,
"גברת בבקשה ממך, הבן שלי אוטיסט ואנחנו צריכים לרשום אותו לגן, אוגוסט תיכף נגמר, והוא צריך אישור נכות, אולי יש משהו שאפשר לעשות?". סיימתי את המשפט ושאלתי את עצמי אם יש לי את זה ביותר סטריאוטיפי? עומד שם מולה עם מעטפה חומה ביד ולב בתחתונים.
"טוב, תביא נראה", היא אמרה והושיטה יד למעטפה.
"אבל זה לגבריאלה, היא פה?", אמרתי ואימצתי את המעטפה אל חיקי.
"אדוני, השעה 12:05, סוף היום. אתה נותן לי את הניירת?"
בלב כבד נתתי לה את המעטפה והיא הסתובבה ונעלמה אל תוך אחד המשרדים. בטח גבריאלה לא פה והיא תשאיר לה את זה על השולחן כדי שתחתום על זה ביום שלישי ואני אצטרך לקום מוקדם ולבוא לתור המיוחד לקומה שניה ואז זה יהיה מאוחר ולאורי לא יהיה מקום בגן והוא יהיה עוד יותר אוטיסט וכוסומו המדינה המז****ת הזאת וחם לי שבא לי להרוג מישהו ואוגוסט לא נגמר לפני נובמבר. 12:10. שמעתי קול מאחורי.
"קח, הכול חתום. תהיה בריא, אתה והבן שלך". הסתובבתי, היא הושיטה אלי את המעטפה ופנתה ללכת.
"תודה גברת, את מלאך, ותמסרי תודה גם לגבריאלה", קראתי.
שניה לפני שנכנסה למשרדה, היא פנתה ואמרה, "אני גבריאלה".
20 תגובות
חד, מצחיק, מקסים, ומרגש. כל הכבוד למלאך גבריאלה
אין על גבריאלה!
קצת אחרי גבריאלה המלאך, פגשנו ברווחה, בעודי בדמעות,אישה בשם "אלדמע"- אמיתי!
חחח מכירים אותה, היתה גם שלנו
אמא׳לה!! כמה כשרון ורגישות! אתה כותב נפלא 🌼 ואורי זכה בהורים מדהימים שאין דברים כאלה.
איזה כיף. תודה רבה.
Wowww
טלי, הכתיבה שלך פשוט מדהימה. כל פעם מחדש אני קוראת, בוכה וצוחקת ונהנית לקרוא את מנעמיך.
תודה ליאתי, מרגש לשמוע.
מדהימים אתם שניכם, שלושתכם, ובואו נוסיף גם את שני הילדים האחרים המיוחדים והנפלאים שלכם. ריגשת
מעולה ומרגש
כתוב מעולה, קראתי בדקה. נגמר לי מהר מדי (:
איזה כיף. תודה רבה!
אחלה טלי, אהבתי את הכתיבה. המורה לתנך היה גאה בך ☺♥ מאחל לך, לאישה ולצאצאים המון הצלחה
תודה רבה עוזי. נראה לך שישראל (המורה לתנך) חי?
טלק'ס, זה נהדר.
מקמט לב אבל עם מעינות של חמלה.
וכי מה נותר לנו אם לא החמלה?
מחכה לפוסט הבא!
תודה רבה דורק'ה, החמלה בחסות החמ"ל של רויטל.
הורים שלי התותחים וגבריאלה התותחית גם כן
איזה מזל שאת שלנו ילדה אהובה
איזה כתיבה מעולה, מעודדת ומצחיקה במיוחד אותנו ההורים המיוחדים.
אתם חייבים להפוך את זה לפוסט שבועי! מחכה בקוצר רוח להגיג הבא שלכם