המשאית שעשתה פיפי

זה לא סיפור של מיריק שניר, ולא של אורה איל, גם לא של רינת הופר. את "המשאית שעשתה פיפי" כתבה המשוררת והמשוררת טלי כץ, הידועה גם בכינוי, סופראבא, ומעשה שהיה כך היה.

 

לפני הרבה שנים, ממש ממש מזמן, 

כשאורי שלנו היה עוד קטן,

אוטיסט משולב, הוא תלמיד נאמן

בכל בוקר עם אבא הגיע לגן.

 

לפעמים יד ביד, לפעמים עם אופניים

תמיד עם שמחה ואורות בעיניים,

ובתיק הכריכים, הבקבוק עם המים,

מגבונים ושלושה טיטולים או רק שניים.

 

הגננת דקלה אישה נהדרת

הייתה שם רונית, יותר מעוזרת!

ובשביל השילוב, הייתה שם כנרת

סטודנטית, שנה רביעית, ממבשרת.

 

ועוברים הימים, השנה בשיאה

גם יועצת התל"א שמחה וגאה

ועם זאת בכל יום יש תחושת החטאה-

הטיטול מתמלא בשתנן וצואה.

 

לשפה רגילה אעבור כאן בינתיים

(תעריף החרוז במונה הוא פי שניים).

 

 אז כמו שכתבה המשוררת, הגיע הזמן שאורי יגמל מטיטולים. לרווקים, לזוגות מצפים, ולקוראים מאוד מבוגרים אני מזכיר, גמילה מטיטול, כמו כל גמילה, היא משימה מורכבת עבור כל הילדים בעולם. אם ניקח בחשבון שלילדים על הרצף האוטיסטי כל עניין מורכב הופך באופן אוטומטי למסובך, אז נראה שעמדה בפנינו משימה לא פשוטה.

כבר אז, פעם בשבוע הייתי לוקח את אורי לנועה, המטפלת הרגשית שמלווה אותו עד היום. פעם בחודש, רויטל ואני היינו יושבים עם נועה לשעה של הדרכת הורים. כשעלתה סוגיית הגמילה מטיטולים, חשבנו שיהיה נכון לאורי להתחיל את הכשרתו בפעולת השקייה של צמחיה בסביבת הבית הקרובה, או במילים אחרות, לעשות פיפי על העץ. המזל העתיר, שלא לומר המטיר עלינו שתי ברכות גדולות. הראשונה, גרנו בקומת קרקע עם יציאה לחצר ענקית, עם דשא ועצים בסגנון עדות הקיבוץ. השניה הייתה, פיפי על העץ בגילאי שלוש הייתה פעילות מתקבלת על הדעת עבור תושבי השכונה.

במשך מספר ימים, אחרי השעה שבה אורי היה מווסת את חוויותיו מהגן באמצעות צפייה ביוטיוב, היינו  יוצאים איתו החוצה, מורידים לו את הטיטול ומנסים לשדל אותו להשתין על עץ. הוא היה מתרוצץ על הדשא, נטורל נטול טיטול, משחק עם טרקטורים ומשאיות, מטפס על שולחנות קק"ל, מנסה לעלות בסולם המוביל לבית על העץ, אבל פיפי, יוק. שלא תחשבו שאם הוא היה רואה סיר, אסלה או אמבטיה הוא היה נותן דרור לשלפוחית ומרטיב את עולמו. כלום, רק בטיטול.

חזרנו לנועה חסרי אונים. לא רצינו שאורי יפתח פער מול חבריו שנגמלו מטיטולים בזה אחר זה. סיפרנו לנועה על החוויה הנודיסטית-הידראולית שאנחנו חווים עם אורי בחצר, וגם כשאנחנו ממלאים אותו במים לפני שיוצאים לחצר, הוא לא מוכן להשתין על העץ.

נועה הסבירה לנו שאורי לא רוצה לראות את הפיפי שלו יוצא מהגוף כדי למנוע מעצמו חוויה של התפרקות, ושזאת תופעה ידועה בקרב אוטיסטים. היא אמרה ששווה למצוא דרך כלשהי להמחיש לו את חוויית הפיפי בצורה אחרת, וכך הוא יצליח להחליף את החוויה המפחידה בחוויה נעימה. מכיוון שאמצעי המחשה הם דרך חביבה מאוד עבורי כדי להעביר רעיונות, התחיל להתבשל בראשי פתרון.

למחרת, אספתי את אורי מהגן, עברנו בחנות של דהרי וקנינו שקית עם בלונים. כשהגענו הביתה, החנתי את אורי מול היוטיוב, לקחתי חמישה בלונים בכל מיני צבעים, ומילאתי אותם במים וסגרתי עם קליפס. אחרי שסיים את הויסות האודיו-ויזואלי שלו, אורי רץ החוצה לחצר ואני יצאתי אחריו עם שקית של בלונים מלאים במים בידי. הוא רץ ישר למשאית הגדולה שעמדה משמאל לדלת, העמיס עליה עפר עם הטרקטור והסיע אותה מטר קדימה ושפך את העפר. אחרי שלוש פעמים בהן הסיע את המשאית הלוך וחזור, שאלתי אותו אם הוא רוצה לשמוע את הסיפור על המשאית שפחדה לעשות פיפי. בטח שהוא רצה.

שמתי על המשאית בלון אחד עם מים, הסעתי אותה לכיוון הטרקטור ואמרתי בקול של משאית מפוחדת,

   "תראה טרקטור, שתיתי מלא מים, ממש קשה לי לנסוע ואני לא יודעת מה לעשות." הסעתי את הטרקטור לכיוון המשאית ואמרתי בקול גברי ואידיוטי,

   "למה את לא עושה פיפי על העץ? כולם עושים פיפי על העץ! כדאי לך לנסות!"

   "אבל אני לא יודעת איך." אמרה המשאית בקול מפוחד.

   "זה ממש פשוט," אמר הטרקטור בקול עליז. "פשוט תסעי עד העץ ותני למים לזרום."

וכך היה. הסעתי את המשאית עד העץ, התקרבתי ברוורס, פתחתי את הקליפס של הבלון ונתתי למים לזרום. כל הזמן הזה צהלה המשאית ושמחה על שהוקל לה כל כך. בסוף אמרה המשאית לטרקטור,

   "תודה טרקטור, אתה חבר נהדר, בוא נלך להעמיס עפר!"

אורי היה מהופנט. "עוד פעם?" שאלתי אותו בפעם הראשונה מתוך הארבע בהן סיפרתי לו את הסיפור, לפני שהוא שלח אותי למלא עוד בלונים במים כדי שאוכל לחזור ולספר את הסיפור. אחרי תשע או עשר פעמים שאלתי את אורי אם הוא רוצה לעשות גם פיפי על העץ. אורי אמר שכן. הורדתי לו את הטיטול, עזרתי לו להתקרב לעץ והוא, פשוט נתן למים לזרום.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *