לפעמים בשני ב-15:00. לפעמים ברביעי ב 16:30. לפעמים בחמישי ב 18:00. לפעמים נוסעים לגבעתיים, לפעמים לתל-אביב, לפעמים לרמת-גן, לפעמים הייתה חניה, לפעמים באנו במונית, לפעמים עלינו במדרגות, לפעמים ירדנו במדרגות, לפעמים בזמן, לפעמים על הקשקש, לפעמים מאחרים, לפעמים יש חדר המתנה, לפעמים אין, לפעמים מורידים לאורי את הנעליים, לפעמים את הסנדלים, וחוץ מהפעמים בהן נכנסתי איתו לחדר הטיפולים, תמיד תמיד אמרתי לו את אותו המשפט, "כנס חמוד, אני כאן בחוץ".

לאורך השנים, על פי רוב, הטיפולים של אורי היו אחד על אחד עם המְרַפְּאָה בעיסוק, קלינאית התקשורת או המטפלת הרגשית, רק לפני ארבע שנים, לריפוי בעיסוק הצטרף מאור, גם הוא על הרצף, גם הוא בכיתה ב' וגם לו יש אבא שאומר, "כנס חמוד, אני כאן בחוץ".

אריאל, עורך-דין בתחום הביטוח, סוף שלושים-תחילת ארבעים, מטר תשעים, פנים נעימות, שיער מקליש, ספורטיבי, קול גבוה (לא חזק). בפעם הראשונה שהגיעו, אריאל הכניס את מאור לחדר הטיפולים, אורי כבר חיכה שם, אחרי מחאות מצד מאור הדלת נסגרה ונשארנו שנינו לבד בלובי.

מבוכה. יצאתי לדבר בטלפון. חזרתי. הוא יצא לדבר בטלפון. קמתי להכין קפה. חזר. ניגשתי.

"תשתה קפה? אני מכין לעצמי."

"לא, היינו בארומה לפני שבאנו, תודה."

"אני טלי".

"אריאל."

"אהלן אריאל, אם תתחרט תגיד, זה תיכף רותח."

"סבבה. טלי? קוראים לך טלי?"

"מה לעשות." אמרתי, ושוב הודיתי בלב לאמא שלי על חוש ההומור המפותח שלה (או חוסר המודעות, לא סגור על זה).

חזרתי למטבחון, הכנתי לי נס, אירוע נדיר בפני עצמו (אסביר בחלק ב'), חזרתי ללובי, הנחתי את ספל הקפה על השולחן בין שתי הכורסאות והתיישבתי על הכורסא הפנויה. אחרי ששוב סקרתי את הציורים פרי עטם של הילדים המטופלים התלויים על קירות הלובי הקטן, הוצאתי את הטלפון מהכיס ושקעתי בעולמות התוכן הדיגיטלי.

"תגיד", אמר אריאל בפתאומיות, "איך אורי מסתדר עם המשלבת של בית-הספר?"

"סבבה. הוא הכיר אותה כבר בחופש. אחרי שמצאנו אותה, דאגנו שהוא ייפגש איתה כדי שיכיר אותה לפני תחילת השנה."

"מה זאת אומרת מצאנו אותה, אתם בחרתם לו את המשלבת?" שאל אריאל בפליאה.

"ברור. מה אתם לא?" עניתי בפליאה לא פחותה.

"לא ידענו שאפשר." ענה מיכאל במבט מהורהר.

"תראה, המערכת לא מקדמת את זה, אבל כל עוד המשלבת נרשמת בעירייה אפשר להסתדר."

"רגע, ואיך בחרתם אותה?"

"רויטל חברה בקבוצות של הורים מיוחדים בפייסבוק, שם יש המלצות על משלבות שמסיימות תקופה עם הילד ומחפשות לשלב ילד חדש."

"וואלה", המהם אריאל לעצמו ושפשף את סנטרו. "מעניין, אני צריך לדבר על זה עם רלי."

"אשתך?" שאלתי.

"כן." 

"ואיך מאור עם המשלבת שלו?" התעניינתי.

"קצת קשה לו עדיין עם כל העסק. הוא היה בגן פרטי עם מטפלת צמודה שהייתה אתנו מגיל שנתיים וחצי, פתאום כיתה רגילה, 35 ילדים, לא יודע. היא נראית לי בסדר אבל מי יודע." פניו הנעימים של אריאל התקדרו מעט.

"קודם כל," אמרתי לו בטון מעודד, "תמיד אפשר להחליף משלבת. אמנם אחרי תחילת השנה זה יותר מורכב, אבל זה אפשרי. דבר שני, השנה רק התחילה. תן לו עד אמצע נובמבר, עד אז נראה לי שהוא יסתדר."

"מה קורה באמצע בנובמבר?" הוא שאל במבט חשדני.

"עזוב, שכח מנובמבר." עניתי מתחרט, "קח את הטלפון של רויטל, היא חיה בתוך הקבוצות האלה, היא גם למדה ליווי משפחות, ושילוב. דברו איתה."

"וואי, מגניב, רלי ממש תשמח לדבר עם מישהי שמכירה את העולם הזה."

"מה המספר שלך", אמרתי והוצאתי את הטלפון שלי מהכיס, "אני אשלח לך בווטסאפ."

רלי התקשרה לרויטל. מאור ואורי התחברו והמשיכו את הקשר גם מעבר למפגש השבועי. מאור ישן אצלנו ואורי אצל מאור. אריאל ואני המשכנו להיפגש בלובי פעם בשבוע, הוא סיפר לי על התביעות בהן הוא מטפל, אני סיפרתי לו על עולם המוזיקה. דיברנו על NBA וביבי, ודודו טסה ועומר אדם, והפועל באר-שבע ומכבי תל-אביב, ועל המשלבות ועל האחים והאחיות של מאור ואורי. סידרתי לו קשר עם אמן מפורסם שהוזמן להופיע ביום-ההולדת של רלי. בקיצור כימיה. יום אחד אמרתי לרויטל, שבמובן מסוים, אריאל הוא החבר אתו אני נפגש הכי הרבה.

אחרי יותר משנה בה העסק עבד מצויין מבחינה טיפולית, הוחלט לצרף ילד נוסף למאור ואורי. ילד נוסף זה גם אבא נוסף. ויום אחד נכנס אביתר לחדר הטיפולים, אריאל ואני שמענו את עידו, אבא שלו אומר לו, "כנס חמוד, אני כאן בחוץ". פתאום האינטימיות של שיחות הלובי נעלמה וקולות המהומה שעלו מחדר הטיפולים הופיעו. אריאל ואני כבר לא יכולנו לדבר בינינו באותה הפתיחות, ובאותו הזמן גם הילדים לא הצליחו לגרום למשולש לעבוד כמו שזה עבד בזוג. חשוב לחזור ולומר שזאת הייתה בדיוק המטרה הטיפולית. להכניס גורם נוסף שיטלטל מעט את עולמם הנוח של מאור ואורי. 

בסוף זה אכן הצליח. הילדים יצרו דינמיקה חדשה ביניהם, וחיכו כל שבוע למפגש. אורי ומאור המשיכו להיפגש בלי אביתר מחוץ לשעות הטיפול, גם אחרי שהוחלט לפרק את הטריו, בעקבות הצלחתו. עם הזמן והמרחק הקשר בין הילדים התרופף. אורי הפך לילד עם לו"ז צפוף של חוגי ספורט מוזיקה, צופים וחבר'ה בשעות אחר-הצהריים. 

הקשר שלי עם אריאל נמס כצפוי. מרוץ החיים בשילוב עם אינטימיות גברית עצורה הפכו את החברות שלנו לזיכרון נחמד. אז אם אתם מוצאים את עצמכם בלובי מחוץ לחדר טיפולים, עם גבר נבוך שאמר גם הוא הרגע "כנס חמוד, אני כאן בחוץ", שימו מים, תציעו קפה, הציגו את עצמכם ותזכו בפגישה שבועית של 45 דקות עם חבר חדש.