אורי קודם כל אומר "לא", זה הכי בטוח. מהרגע שאובחן, עבדנו על גמישות ה"לא" ועם המון נשימות  וסבלנות מצידינו למדנו שברגע שאנחנו לא מתרגשים או מנסים לשכנע אחרת, ה"לא" פירושו שהוא זקוק לזמן עיבוד, אם זה דקות, שעות או חודשים, זה פחות משנה, אבל כשהוא מסיים את זמן העיבוד ה"לא" מתהפך לכל כך "כן" שהוא ממש כובש את היעד ומרגיש בעלות עליו וההנאה שלו מגיעה לשיאים מעל כל  יצור חי.

כל שנה כמה חודשים לפני פורים הוא מתחיל לפנטז על התחפושת, מביא רעיונות טיפוסיים לגילו או מגדרו  ולצידם רעיונות יוצאי דופן שכמובן אצלנו בבית מתקבלים בחיבה יתרה, עד שמגיע שבוע לפני פורים ואני מודיעה: "עכשיו מחליטים". לרוב אנחנו מכינים משהו יצירתי יחד, והילד מבסוט. עד השנה.

עם פתיחת אירועי ונהלי גיל ההתבגרות (כבר חגגנו 11) קיבלנו הודעה חגיגית שהשנה הוא לא מתחפש. "בסדר גמור" עניתי ואפילו נשמתי לרווחה כי הבנתי שעד שבוע התחפושות לפחות, יש שקט בנושא. כשפורסם שבוע התחפושות אשר ידוע ביכולות ההתשה שלו לכל הורה בישראל בכל גיל, מגדר ומגזר, קיבלנו הודעה חגיגית שהוא לא משתתף כלל ואפילו לא יבוא לבי"ס. מעולה לי, חשבתי, לא אצטרך כל ערב למצוא איתו פתרון לתחפושת של מחר. עניתי בהקלה גדולה "בסדר גמור", לכל אחד מגיע שבוע חופש לא?

כשבקבוצת הווטסאפ של ה'2 החלו השאלות "למי יש?" ו"למה מתחפשים מחר?" הרגשתי מורמת מעם. אבל מהר מאוד, הורדתי מכסאי כלאחר כבוד. זה התחיל בזה שביום הפיג'מות הוא אמר שדווקא לזה לא אכפת לו לבוא עם פיג'מה, הבחור מעוניין ב"וואנזי" שבכביסה כמובן… אין בעיה. מכבסים, ומייבשים בלילה ותולים בבוקר על הילד המאושר.הגיע מוצ"ש, פתאום התחיל לחשוב על יום הארצות המצפה לו למחרת, יושבת משפחת כץ איש איש ומסכו הוא, והנער מבקש עזרה, אחרי כל ההצעות הסולידריות עם הפליטים השונים, נשארנו עם התלבטות בין תייר (צילום דרכון וטרולי) לנציג האו"ם (בורג אום תלוי על שרשרת) והנער הודיע שהחליט סופית שהוא לא מתחפש מחר. הרי זה פלא בבוקר פקח עיניו היפות חייך אלי חיוך קטנטן ואמר שרוצה את האום. אצתי רצתי לפרק שרשרת למצוא אום בארגז הכלים ולגרום להם להתאחד. יצא נציג האו"ם לדרך, ילד אחד מבין 350 ילדי בית הספר הבין את התחכום וצלחנו את יום הארצות בשלום עולמי. למחרת חזאי החדשות החליטו בשבילנו לדלג ישירות ליום התחפושות, אליו נערכנו כבר בחמישי, עם תיווך של אחיו החייל המתוק שהקריב שעה מהסופ"ש היקר שלו, ויצא איתנו לקניון לעזור לאחיו לחפש תחפושת. הצעיר לא רצה תחפושת מקורית שעושים בבית כמו כל השנים שעברו אלא משהו כזה שהוא כמעט לא תחפושת. בעצה אחת עם אחיו הגדול הוחלט על מאפיונר, נרכשו: כובע, אקדח (ללא פיקות) ומשקפי שמש. ז'קט בר המצווה של אחיו והחולצה הלבנה המכופתרת היחידה הורדו כלאחר כבוד מהקולב ואורי אפילו התאים ג'ינס אפור ונעליים אלגנטיות שחורות שלי. וכך יצא לדרכו, הרגיש כל כך חתיך שהודיע לי שעומד להציע חברות לילדה מהשכבה (!). בשלב הזה של השבוע כבר הייתי חולה (פוסט קורונה, ממש מתיש) ברור שעם זאת עצרתי לצלם אותו ולשלוח אותו לדרכו.

נשאר יום אחרון לתחפושת הכיתתית שהדגיש שאליו הוא בטוח לא מתחפש כי הוא לא יופיע לבית הספר כרבנית חסודה.

וכך יצא בתלבושתו הרגילה. אני גררתי את עצמי והמחלה קצת אחריו עם משלוחי המנות מהוועד למורה ולמשלבים, פגשתי אותו במסדרון והוא תפס אותי לצפופה "אמא את יכולה להביא לי חצאית ומטפחת?" לחש לי "ברור, חוזרת עוד מעט" חייכתי. וכך קרה שגם ביום האחרון התחפש הנער לרבנית אורית כץ ורקד באולם הספורט בשמחה גדולה.

לכן כבר שנים אני לא מתרגשת ולא מנסה לשכנע כשהוא אומר "לא".

תזכרו שכמעט תמיד ה"לא" אומר שהילד זקוק לזמן עיבוד. תנו לו את הזמן, התוצאה תגיע.

אה כן, והילדה הסכימה!