מכתב לאורי

אורי אהוב שלי,

בגיל שנה פתאום קראת לי אמא. את רכבת ההרים שעברנו מאז, אף פארק שעשועים לא יכול לבנות. מאותו יום שבו הפכת אותנו למאושרים באדם, הפסקת לדבר. לא ליומיים, לא לשבוע. כמעט שנה. אבא ואני – זחוחים שכמונו – חשבנו ש"לוקח לך זמן". למזלנו, גם איריס, הגננת שלך, שמה לב שמשהו קצת חריג. "שוקולד לבן", היא והסייעת קראו לך; ילד חייכן, אהוב ומאושר, שהתחבב על הצוות במהרה. איריס שמה לב שאתה תמיד משחק לבד ובריטואל.

נראה היה שעולמך הפנימי מלא, אתה בוגר ומעסיק את עצמך, אבל ניכר קושי בהשתלבות בחברה. החלטנו להקשיב לעצתה וללכת לקלינאית תקשורת מקופת החולים, ובסופו של תהליך בן שנה, הגענו למסקנה כי הקלינאית עצמה צריכה טיפול של קלינאית תקשורת…

לא סיפרנו לאף אחד, כי לא רצינו להאמין שאתה שונה, שאתה חריג. אחרי תקופה הלכנו לעוד אבחון, הפעם פרטי. שם כבר הבנו שיש בעיה ואי אפשר להתעלם ממנה ולקוות שתעבור. כשהמאבחנת אמרה לי שאתה על הרצף האוטיסטי, פרצתי בבכי. השאלה הראשונה ששאלתי אותה הייתה: "תהיה לו משפחה?", והיא ענתה שאי אפשר לדעת.

אתה יודע אורי, החלום הכי גדול שלי הוא ארוחת שישי עם הילדים והנכדים שלי, השולחן עמוס בכל טוב, והם מתרוצצים יחפים בסלון וקופצים על הספות. משפחה מאושרת. השמיים שנפלו עליי באותו היום, כשהבנתי שככל הנראה החלום שלי התנפץ לאלף רסיסים, לא הניחו לי בכל השנה הראשונה לאחר האבחון. אבא שלך, שכל כך גאה בך ומאוהב בך, התנגד לאבל שלי. כשהבנו שעדיף שתכנס למעון תקשורת על מנת להקנות לך את הכלים לחיים יותר טובים, הוא ענה שהוא לא מוכן. היום הוא כבר יודע שזאת ההחלטה הכי טובה שיכולנו לקבל.

אתה זוכר שהתחלת לשאול אותנו שאלות על עצמך? שבגיל 7 כבר תהית מדוע אתה הולך לטיפולים רגשיים? ולמה יש לך משלבת בכיתה? אתה זוכר את הלילות הארוכים שבהם היינו יושבים מתחת לשמיכה עם פנס ומספרים לך עליך, על הייחוד שלך ועל ההתגברות שלך על קשיים? זוכר איך כעבור כמה שנים כבר הרצינו יחד בכיתה על אוטיזם, ואיך התמודדת עם השאלות של חבריך? ואיך הם קיבלו אותך בדיוק כמו שאתה?

אורי שלי, אתה אלוף העולם.

אני מודה לך על הזכות להיות אמא שלך.

מודה לך על הזכות לספר את הסיפור שלך, לומר לילדים אחרים שהם יכולים, ולהורים אחרים שאוטיזם זה לא קללה. מודה לך על הזכות להיות אופטימית ועל זה שגרמת לי להיות הרבה יותר טובה.אני מודה לך על זה שהפכת אותי, את אבא, את האחים שלך ואת כל המשפחה  המורחבת והחברים הטובים שלנו,  לשגרירים של אוטיזם. היום אנחנו – כולנו – יודעים לספר עליך ועלינו, ולהראות לכולם שניתן להשתלב ולהצליח, ניתן להוביל – גם עם אוטיזם.

היום אני בטוחה שאם תרצה, גם אתה תוכל להקים משפחה, להתפרנס בכוחות עצמך, לחיות חיים מלאים ואולי גם להגשים לי את החלום על שישי בערב 🙂

ולפני הסוף, אני רוצה לבקש ממך סליחה. סליחה על כך שאני משתמשת בסיפור שלך כדי להציג לעולם אפשרות אחרת. אך אני בטוחה שגם אתה יודע, שעד שלא יהיה צורך בהעלאת המודעות לאוטיזם – אנחנו חייבים להמשיך להראות ולהוכיח שאפשר.

אוהבת המון ומעריצה,

אמא

2 תגובות

  1. תודה לך רויטל, על נקודות אור שאת שולחת.
    תחושת הפחד לא עוזבת אותי, מה יהיה, איך יכנס למסגרת חדשה, איך אנחנו נתמודד כמשפחה.
    האם תהיה משפחה,האם יוכל להתפרנס, להיות עצמאי. נצטרך לחיות ולראות..

  2. רווי כמנטורית של מאיה שמהווה דוגמא מוצלחת כמו אורי מה שיעזור להם היא האהבה והתמיכה הגדולה שלנו בהם וכך הם יאמינו שהם יכולים להשיג כל דבר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.