"איך יכול להיות כל כך הרבה מתח?

למה אנחנו כל כך נפיצים?

המשפחה הזו מופרעת ביותר!

הכי נורמלי כאן זה האוטיסט!"

אני אומרת לעצמי בימים הראשונים לטיול, ומתחילה לכתוב:

התקבצנו לנו ל 8 ימים של טיול באיטליה

מדרום למרכז וחזרה.

מסתבר שזה ממש לא קל

תגידו שאנחנו מפונקים? תגידו שאנחנו זחוחים? תגידו שאנחנו פריבילגים?

נכון אתם צודקים.

הילדים שלנו שגרים בצפון תל אביב, בדירה בת 5 חדרים עם מרפסת ו 2 חניות, לא נוסעים לחו"ל 3 פעמים בשנה ולא נוהגים בפיאט 500 אישית חדשה כמו חברים וחברות מהשכבה, אלא נוסעים לחו"ל רק פעם ב 3 שנים ונוהגים באופל הותיקה והנאמנה של ההורים, בטוחים שהם בקו העוני!

המשפחה הזו לא יודעת כמה היא פריבילגית.

בעוד תמיד אני מקפידה להנחות משפחות בהתנדבות שנאבקות בלמצוא כסף לתמ"ל, לטיפול רגשי לילד עם הצרכים המיוחדים, או להנחיית הורים, הם, הפריבלגים המתוקים שלי, נאבקים ביניהם מי ישב מקדימה באאודי Q5 (אני מזמן הדרתי עצמי מבחירה לאמצע של המאחורה רק שיהיה קצת יותר שקט) ששכרנו לטיול בנופים הכחולים-ירוקים מהיפים בעולם, מה יאכלו בערב כי בצהרים כבר אכלו פיצה ופסטה אז זה משעמם שוב, ואם כדאי ללבוש את המכנסיים הלבנים עם הגופיה השחורה וה"אולסטאר" הוורודות או ללבוש את המכנסיים השחורים עם הגופיה הלבנה וה"ואנס" הצבעוניות.

עכשיו בין ריב לתסכול יש המון צחוקים, שיחות נפש, דאחקות, שירים, ארץ עיר ואז שוב ירידות, הדרות והדחות, ולקינוח משפטי חיזוק והעצמה.

הדרות זה הטרנד המשפחתי החדש, כל פעם מישהו אחר, כולל אנחנו ההורים הילדותיים, בטוח שמדירים אותו ואף מדיחים אותו מהתוכנית ללא שום גלגל הצלה.

חשוב לי שתבינו שכולנו בעקרון רוב הזמן בלתי נסבלים וכל אחד בדרכו הייחודית לו:

טלי, האיש היקר שלי שרוב רובו הוא באמת הדוב הטוב, יכול להפוך בין רגע לחיה טורפת ומאיימת במיוחד ברגעים שבהם הפריבילגיות שלו מתנגשת עם הרגליים העייפות מהמשקל העודף, האישה ההיסטרית שמפחדת להפסיד חוויה, העיירה התיירותית מדי, החייל המשפיל את הנערה המתלוננות, שמשתיקה את המתבגר הצעיר שרק רוצה לחזור הביתה כי משעמם לו באיטליה.

אנוכי, האישה היקרה שלו, שרוב החיים חיה בראייה אופטימית בהפרעה, מסתבר שרואה לא מעט גם  את ההתברברות בדרך, הוצאות הכסף העצומות ותוהה איך זה יתנקם בנו ב 10 לחודש הזה, הבא ובשנה הבאה. את האיש הפגיע והנפיץ שלי, את החייל שמעשן יותר מדי אבל גונבת איתו סיגריה מדי פעם, את הנערה שמחפשת פיצוי תמידי באוכל אבל אני מחזקת ומיישמת יחד איתה את העובדה שבאיטליה חייבים כל יום גלידה או ספוליאטלה או טירמיסו, ואת המתבגר המתחיל שמשעמם לו והוא עייף ומתלונן שאנחנו כל הזמן בחוץ, ושאני מצלמת אותו יותר מדי, כי מה לעשות הוא כל כך יפה.

איתמר החם, המכיל והזורם, יכול ב 3 שניות להפוך למכונת השפלות והשפטות לאחותו ואחיו, לשבת במושב האחורי בפיסוק רגליים ארוכות וכתפיים חסונות ולא להתחשב באחיו המכווצים, לחקות אותם עד שהם ממש נעלבים, להצטלם בלי לחייך לאמא רחמנא ליצלן, או להתווכח עם אביו העצבני על ניווט הדרך.

הדר החריפה, החכמה והמצחיקה יכולה להפוך למפונקת ומתלוננת סדרתית, לזעוק אל שמי איטליה שהיא מקבלת נמק ביד שמאל, שאורי שובר לה צלע עם המרפק ואיתמר כל הזמן משפיל אותה עד עפר, אמא שלה מעיקה עם התמונות המשפחתיות ואבא גוער בה כשהיא לא קמה מהר מהאוטו כשעוצרים בצד כי לאורי יש בחילה.

אורי הממיס, הנימוך והרגיש, יכול להפוך לבכיין, חזרתי בניב אוטיסטי דרום איטלקי , מייצר רעש עוצמתי במיוחד לאור ההצקות וההערות של אחיו הבריונים, לבקש לחזור הביתה כי רוצה להיות בבית ספר עם החברים, ומשעמם לו איתנו שכל הזמן רק נוסעים או מטיילים באתרים היסטוריים ומתלהבים מנופים.

מה שמתרחש במרקם האנושי הזה הוא תחרות סמויה או גלויה בין מי רב ופוגע יותר בעוצמה:

אמא ואבא המתוחים שכל יורו שנשלף מארנקם משמיע ברקע קולות תופים רועמים?

האחים עם עצמם על מה שמגיע להם לעומת שאר העולם?

אבא ובן על הפרעה בקשב וריכוז?

או שמא אמא ונערה על הפרעת אוכל ובזבוז?

אבל מה כדאי שישאר לנו מכל מזה?

זכרונות

של שיחות אישיות, זמן פנוי יחד, נופים פותחי נתיבי אוויר, ארוחת בוקר מהמכולת השכונתית, תמונות מרגשות לסרטון בר מצווה הקרב ובא, פסקול שירים שכולנו אוהבים, סיפורים מצחיקים, משחקים מופרעים, רכילויות בעברית על העוברים הלא שווים, שיחות עם מקומיים וקולות תרנגולות בבקרים.

העובדה שכל יום הצלחנו לריב ולשפוט קצת פחות,  והשתדלנו לסלוח, לבנות, להנות ולזרום קצת יותר, מחזקת אותי שאני שרופה על המשפחה שלי ועל היצורים שהאיש שלי ואני מגישים אל העולם.

שלכם תמיד, רויטל- אמא ורעיה.