אמא שלי עשתה הכל כדי שיהיו לי חיי מיינסטרים רגועים ומסודרים לפי הספר, שאהיה תלמידה טובה, שאהיה ילדה מסודרת ואחראית, שאוכל בריא, שאנגן בפסנתר, שיהיו לי חברים איכותיים. אבל אני כל הזמן חיפשתי איך להתחבר עם הכי לא מיינסטרים הכי מוזרים הכי מתריסים והכי מאתגרים. הייתי בוחרת חברות יוצאות דופן שהיא לרוב לא אהבה ותמיד בוחרת את הגברים שצריכים עזרה ותמיכה:

בגיל 4 הלכתי ברחובות בסיס חצרים בנגב יחפה, עם הילד הכי שקרן בגן שאמר שחוגגים לו פעמיים בשנה יום הולדת ורציתי גם.

בכיתה א' ישבתי ליד הילד הכי מופרע בכיתה, כי אני הייתי היחידה שהסתדרה אתו.

בכיתה ו' בריקודי סלואו הראשונים אני היחידה שהסכימה לרקוד עם הילד הנמוך שהיו לו ידיים מזיעות.

החבר הראשון שלי בכיתה ט' היה כל כך מחוצ'קן שאף אחת חוץ ממני לא העיזה להתקרב אליו.

בכיתה י' בחרתי את החבר של החבר המחוצ'קן שהיום הוא מוסכניק.

בטיול השנתי התמזמזתי עם הפריק הסופר מגניב עם האף הכי ארוך בבי"ס.

רגע לפני הצבא היכרתי בכיכר דיזנגוף בחור בדואי והמשכתי להיפגש איתו בסתר גם כשההורים הטילו וטו.

איבדתי את בתוליי בצבא (בכל זאת הילדה הטובה) עם הבחור הכי גבוה, גי'נג'י ומוזר, שתיאר לי במכתב שאני דומה לפקידה של גנרל דרידל מ"מלכוד 22" וחשק בה כי הייתה סקסית, שמנמנה ונמוכה.

אני זוכרת שבסוף הצבא עברתי לגור עם הקצין שהיה לוקח אותי טרמפ כל יום עד הבית והתגלה כטיפוס עצבני חסר מעצורים וכמעט אלים.

הסטודנט שישב לידי בתואר הראשון היה הכי חנון ושקט ולא רציתי שיהיה לבד אז הפכנו לזוג עם החיפושית הישנה בלי המזגן.

ואז כשהייתי כמעט בת 24, בקבוצת טיפול לאנשים שיש להם קושי עם קשר, הסכמתי לאחר כמה בדיקות בחורים טובים אחרים, לצאת עם הבחור השמן עם מכנסי הפינגווין והתלתלים המוזרים שהכיר את הבוהמה המוזיקאית התל אביבית ועישן סמים קלים, כי הוא פשוט לא הפסיק לספר ולדבר וזה היה נוח, שמתי עליו את הראש והרגשתי שהגעתי הביתה, אז הקמתי אתו בית.

כל הרשימה הזו נכתבה כדי להסביר לעצמי למה בחרתי במקצוע בו אני מקדמת ומנחה אנשים שהם הכי לא מיינסטרים, להבין מה מושך אותי לעזור להם ולבני המשפחה שלהם.

נראה שבחרתי בדיוק מה שנכון לי.