מהו כאב של אמא שדואגת לילד שלה שהוא שונה מהילדים האחרים?
היא כואבת כשילד בגינה קורא בקול רם "אני בתור אחרי הילד השמן" על הבן שלה שהולך ומתמלא מיום ליום כי לא רוצה לצאת מהבית והיום לראשונה הצליחה לשכנע אותו לצאת.
היא כואבת כשהחברים מהכיתה של הבת שלה אומרים לראש קבוצת הדיבייט "רק אל תבחר את גילי, עם הגמגום שלה" והיא מעדיפה לתת להם בוקס בבטן כמו שהיא קיבלה.
היא כואבת כשהיא הולכת ברחוב עם מחמל נפשה והוא אומר לחברה שלה שפגשו "למה השיניים שלך צהובות כל כך?" והיא בתגובה מתפללת לגלות בולען שנפער תחתיה.
היא כואבת כשהילד שלה לא יושב בארוחה משפחתית ולא מדבר עם אף אחד וחמתה אומרת לה "זה לא היה אף פעם בצד שלנו" תוך אנחה ומבט על בנה שמשום מה בחר להתחתן איתה.
היא כואבת כשהיא מקבלת הודעה מאמא של גאיה השכנה "את רוצה לחלוק הסעות למסיבת פיג'מות של ליה?" וכך היא מגלה שהבת שלה בכלל לא הוזמנה.
היא כואבת כשמנהלת בית הספר אומרת לה "אי אפשר למנוע כל מקרה, המקום החברתי לא טוב לו והוא זקוק ליותר ממה שאנחנו יכולים לתת" ואין לה שום מקום בעולם אליו היא יכולה לאן לשלוח את האוצר שלה בבוקר.
היא כואבת כשהיא רואה והיא מנסה לא לראות כדי לשרוד.
מהו עונג של אמא כשהילד שלה משתלב ומסתדר למרות השונות?
היא מתענגת כשילד בגינה קורא בקול רם "רוצה להתנדנד איתנו בנדנדה?" אל עבר הבן שלה והוא מצטרף לדקה והיא אפילו הספיקה לשלוף את הטלפון ולצלם לבן זוגה.
היא מתענגת כשהחברים מהכיתה של הבת שלה אומרים לראש קבוצת הדיבייט "היא מאוד חכמה, תן לה לדבר ראשונה" כי הם יודעים שכך היא פחות תחשוש.
היא מתענגת כשהיא הולכת ברחוב עם מחמל נפשה והוא אומר לחברה שלה שפגשו "את מאוד יפה" והיא זורחת ומחכה למדליות שיענדו על צווארו וצווארה.
היא מתענגת כשהילד שלה יושב בארוחה משפחתית, מספר בדיחה מצחיקה וחמתה אומרת לה "אני לא מאמינה, אולי הוא בכל זאת קיבל משהו מסבא שלו" והיא מחייכת לעצמה.
היא מתענגת כשהיא מקבלת הודעה מאמא של גאיה השכנה "ליה רוצה להזמין את נועה למסיבת פיג'מות בשבוע הבא" ורצה לגוגל להזמין לה את הפיג'מה הכי יפה.
היא מתענגת כשמנהלת בית הספר אומרת לה "השנה הרבה יותר טוב, ואני רואה שהוא גם בהפסקה עם חברים, לא הייתי מאמינה שזה מה שיהיה לפני שנה" והיא יודעת שכל ההשקעה השתלמה.
היא מתענגת כשהיא רואה כל התקדמות קטנה וזה נותן לה אוויר לשרוד.
