מתכון לחופשה משפחתית של 8 ימים באירופה הקלאסית (צרפת-איטליה-שוויץ), שכתבתי לפני 5 שנים: ב 15 אלף שח בלבד, כולל 1.5 ריבים, והמון המון הנאה ביחד. המצרכים הדרושים: אבא טרוד, מתלבט, מחפש את דרכו, אבל מחובר, מפרגן ואוהב מאוד. אמא מותשת משנה עמוסה של עבודה ולימודי הנחיית הורים ושילוב אבל נינוחה ושלמה ומכילה מאי פעם. מתבגר מעופף, שאנן ולפעמים ניג'ס אבל שנון, מצחיק, טוב לב

"צריך להתחיל לדבר עם אורי על הקשיים שלו" אומרת לנו נועה, מנחת תכנית השילוב של אורי שלנו. טלי (האיש שלי) ואני יושבים מולה נבוכים ומבוהלים, הרי בדיוק מהרגע הזה פחדנו כשקיבלנו את האבחון של אורי. פתאום הרעשים מהרחוב נשמעים לי חזקים נורא, המזגן בקליניקה מקפיא אותי, התמונה מאחוריה מרצדת. איך "%&*^#" אנחנו עושים את זה?? והיא ברוגע האופייני לה ממשיכה: "צריך בשלב ראשון לדבר

"אֵי שָׁם בְּלֵב הַלַּיְלָה דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי / אוֹרֵב לִי מְבַקֵּשׁ נַפְשִׁי." כתבה נעמי שמר איך זה קשור אלינו? מקרה שהיה כך היה, עליו שוחחנו בהרחבה אתמול בפגישת הנחייה, זוג הורים מקסימים ואני:  "הרגשתי כמו מכונת כביסה אחרי סחיטה" סיפר האב, היה להם סה"כ יום אחד בחופש הגדול החם והרחב הזה בלי פעילות מתוכננת, וזה למי מקוראינו שאינו מכיר- זהו אתגר לא פשוט עבור ילד

כעבור שנתיים בצבא שרובן חלפו בוריאציית קורונה זו או אחרת, בגינה כמעט לא יכולנו לבקר בשבתות או לבכות בטקסים, הוזמנו כלאחר כבוד לשייט משפחות חגיגי בספינה בה משרת איתמר. השיט נקבע ליום שישי בשעה 7:15 בבוקר. מה שאומר שמשפחת כץ, בראשה אב המשפחה שלרוב הולך לישון בלילות חמישי לקראת 5:00, תיאלץ לקום בשעה 5:15 המוכרת לה כאמצע הלילה או ממש לפנות בוקר. ניכר היה

אורי היה בן שנתיים וחצי. הילד שלי לא יהיה כפי שחלמתי. העולם שלי התרסק כשהודיעו לי שהילד שלי שונה, זה רגע של אבל. כהורים לילדים עם צרכים מיוחדים המסע שלנו מתחיל בחמשת שלבי האבל. השלבים האלה הם כמו כלים שעוזרים לנו להצליח להגיע להשלמה ואופטימיות מול מצב מורכב. הכחשה תמיד חלמתי על בית פרטי גדול עם 4 ילדים, כולם מושלמים, רזים, מוקפים חברים, רוכבים

20:20 אתמול, אני צופה בהרצאה מרתקת של חברה יקרה ואשת מקצוע משכמה ומעלה, אורי, אחרי 3 תזכורות בלבד, יורד עם אוזי "כלבנו המבסוט", לטיול. חוזר אחרי דקות מספר, עם פרצוף מודאג, מעבירה ל"מיוט" ושואלת "מה?" בליווי תנועת יד מסתובבת. "אמא יושב בגינה ילד לבד, נראה לי בערך בן 8 עם תיק גדול, על הספסל מול הדשא מאחורי הנדנדות בגינה. אני דואג לו". מחשבות רבות

אורי אהוב שלי, בגיל שנה פתאום קראת לי אמא. את רכבת ההרים שעברנו מאז, אף פארק שעשועים לא יכול לבנות. מאותו יום שבו הפכת אותנו למאושרים באדם, הפסקת לדבר. לא ליומיים, לא לשבוע. כמעט שנה. אבא ואני – זחוחים שכמונו – חשבנו ש"לוקח לך זמן". למזלנו, גם איריס, הגננת שלך, שמה לב שמשהו קצת חריג. "שוקולד לבן", היא והסייעת קראו לך; ילד חייכן, אהוב

אורי חזר הביתה מסיבוב עם חבר בשכונה (זר לא יבין כמה זה לא מובן מאליו, וכמה זה משמח ומרגש אותי כל פעם מחדש) עם לחיים אדמדמות מתמיד ומבט מהורהר בעיניים. ישבתי ועבדתי מול המחשב על הבר שהוא ה"סוויט ספוט" של הבית, והוא התיישב לידי. "אמא אני רוצה לדבר איתך על משהו ושלא תכעסי". בובובוםםם הלב שלי העלה קצב ועניתי, "ברור, לא משנה מה קרה

האשמה הנהדרת שניטעה בי, ברגע הראשון של הבשורה על ההריון איתה (וגם המון אהבה) ,היא זו שמובילה אותי אחת לשבועיים לפנות זמן ולהיפגש עם בת ה 17 שלי. על ספסל בשדרות ח"ן בבית הקפה שגולש לאורך השדרה בין הבימה לדיזינגוף סנטר, עם כוס הפוך וכוס קפה קר, כריך טונה מפנק וקרואסון ברי קטלני, שוחחנו השבוע, הדרי ואני על ציפיות. זו לא פעם ראשונה שאנחנו