שלום, אני טלי ואני סופרהוליסט. עברו 16 שעות מאז הביקור האחרון שלי בסופר. בעוד 8 שעות אהיה שם שוב. "אוהבים אותך טלי,"  "תודה, אוהב אותכם."  לא מעט ממה שאני יודע על קניות, למדתי ביחד עם אח שלי הגדול, יואב, בסניף של "המשביר לצרכן" בפינת הרחובות הרצל וקק"ל בבאר-שבע. לפחות פעם אחת בשבוע, היינו נוסעים עם אמא במיני-מיינור האדומה, עם הריח של הבנזין, עם החלונות

זה לא סיפור של מיריק שניר, ולא של אורה איל, גם לא של רינת הופר. את "המשאית שעשתה פיפי" כתבה המשוררת והמשוררת טלי כץ, הידועה גם בכינוי, סופראבא, ומעשה שהיה כך היה.   לפני הרבה שנים, ממש ממש מזמן,  כשאורי שלנו היה עוד קטן, אוטיסט משולב, הוא תלמיד נאמן בכל בוקר עם אבא הגיע לגן.   לפעמים יד ביד, לפעמים עם אופניים תמיד עם

נניח שאתם בסוף שנות ה-20 לחייכם. ונניח שעד עכשיו, מלבד מספר אירועי ירי ספורדיים, את יחסי הכוחות בחזית הקשר והזוגיות הקרה ניתן להגדיר כסטטוס-קוו של שקט תמורת שקט, יתנו-יקבלו-לא יתנו-לא יקבלו, לא יהיה כלום כי אין כלום. ונניח שכדי לחמם את הזירה, אתם הולכים לטיפול אצל פסיכולוג שממליץ לכם, אחרי ארבעה מפגשים של אחד על אחד,  להצטרף לקבוצה של אנשים שבדומה לכם, מחפשים קשר.

אלוהים חנן אותי בהמון תכונות נפלאות, אבל כשהגיע למידות הגוף הוא נתן לחיצה קטנה אחת יותר מדי על השקית של ה-DNA וכך נגזר עלי להיות ילד, נער, עלם, בחור, גבר ואיש שמן. גם בגובה הוא לא חסך וגם לא באנרגיות של הפרעת הקשב והריכוז, ואפילו מבט עצבני הוא טרח לצייר על פני. לכן, לא אפתיע אתכם אם אומר שכאשר אני נכנס לחדר ישראלי ממוצע,

קוראים לי "סופראבא" וכח העל שלי הוא ראיית רנטגן-אולטרה-אינפרא-סופר-קלי-פרג'ליסטיק אקספי-אלידושס, כך שמתי לב לעובדה ש העולם הטיפולי בילדים על הרצף האוטיסטי הוא יקום נשי מקביל נטול נוכחות גברית. הייצוג הגברי מצטמצם, ככל שיכולתי לראות, לאבות מלווים, נהגי הסעות ואנשי תחזוקה. מעבר לכך, בכל התפקידים בעלי המשמעות נושאות נשים. אין כאן ביקורת (אני חושב), רק ציון עובדה, והעובדה הזאת מזמנת לי כגבר, שהוא אבא לילד

את ה-1 בספטמבר 2014, התאריך בו אמא שלי, שושנה כץ, a.k.a שנקה, a.k.a סבתא שוש, נפטרה, לעולם לא אשכח מסיבות ברורות. את הערב של ה-31 באוגוסט, שקדם לו, לא אשכח מסיבות אחרות לגמרי. שעת לילה, הילדים ישנים אחרי ערב מרגש לקראת היום הראשון ללימודים. הגדולים כבר פחות מתרגשים, איתמר עולה לכיתה ז', הדר עולה לכיתה ד', אבל לאורי, שמתחיל מחר בבוקר גן חדש עם

ספטמבר 2013, שנת הלימודים בפתח ואני מסתכל על אורי ורואה ילד מתוק, חכם, בעל תושייה, חיובי עם אנרגיות נהדרות ו…אוטיסט. שבועיים קודם עברתי בטיסה דרך ביטוח לאומי, לקבל את אחוזי הנכות, ומשם בטיל דרך הרווחה ומחלקת החינוך בעירייה ואיכשהו רויטל הצליחה לרשום את אורי כילד תשיעי למעון תקשורת של שמונה ילדים. וכך, בקפיצת ראש נכנסו לעולם הרצף האוטיסטי. לא היה את מי לשאול, לא

שנת 2009 הייתה שנה מצוינת. עברתי לאולפן חדש, התחלתי לעבוד עם זמר מוכשר, רויטל עבדה בעיצוב, איתמר והדר מקסימים טפו טפו טפו, הכל בסדר. לקראת סוף השנה רויטל התחילה לדבר על הרצון שלה בילד נוסף.   אני לא ממש התלהבתי מהרעיון, שלא לומר התנגדתי. יש לנו שני ילדים נהדרים, יש באלאנס, אנחנו כבר לא צעירים. אמרתי לה שאני לא רוצה שיצא לנו ילד מעפן. אבל

אלדר ולידור, זוג מקסים, בני 27, מאובחנים עם תסמונת אספרגר שעל הספקטרום האוטיסטי (מה שהיום נחשב גם אוטיזם בתפקוד גבוה) מתחזקים מערכת יחסים רומנטית בת כ-5 שנים ומשתפים בקשיים, אתגרים והצלחות. לכבוד יום האהבה יצאתי ללמוד מהם איך עושים את זה.

אורי סובל מחרדה מכלבים כבר כמה שנים, מה שלא עשינו או טיפלנו, עזר קצת בזמן הטיפול, אבל זמן קצר אחרי שהסתיים הטיפול- החרדה חזרה. הפעם (בהחלטה אמיצה שלו) אנחנו הולכים על זה בגדול, כשהמטרה הסופית… היא: אימוץ כלב למשפחה! לבקשת האחים הגדולים ואני מודה גם לי יש חשק (ההתרגשות גדולה!)

הייתי תלמידה בינונית, הייתי שמנמנה, הרגשתי שאין לי מה להציע לעולם, חששתי להביע את דעתי ברבים, פחדתי ליצור קונפליקטים, ותמיד ריציתי את כולם.

עד היום הייתי ראויה רק אם אני אומרת כן להכל כל הזמן.

אני ראויה רק במצב של נתינה אינסופית,

אני עובדת סוציאלית תמידית.

אני רוצה להצטרף לשביתה!