אמא שלי נולדה וגדלה בחיפה, אבא שלי נולד בנס-ציונה וגדל ברחובות. הם נפגשו בירושלים של ראשית שנות ה-60, היא למדה בסמינר למורות, הוא למד גיאולוגיה והיה לו אופנוע. חתונה, אילת, באר-שבע ובשנת 1972 עברנו לעומר. כדי להגיע מחיפה לעומר בפרייבט היה עליך להכין את עצמך לנסיעה מרסקת עצמות בת ארבע וחצי שעות בכבישים חד-נתיביים משובשים. מבצע זהה, רק מרחובות לעומר, היה לוקח שעתיים ורבע על אותה תשתית כירו-דינמית. לאף אחד מסביי וסבותיי לא הייתה פרייבט, לכן כדי לא לתת למחשבה על נסיעה לעומר בשלושה אוטובוסים להשכיח מלבם עד כמה הם אוהבים את נכדיהם העגלגלים והלבנבנים, אנחנו היינו נוסעים אליהם.

בפיז'ו, ברנו, בקורטינה או בסיטרואן, הריטואל היה זהה. יוצאים בבוקר, יואב, אח שלי הגדול ואני רבים בינינו מי לא יהיה בצד של השמש, אין מזגן, חלונות פתוחים. לא להוציא ידיים, לא לאכול באוטו, לא לצעוק זה מפריע לאבא לנהוג, מי בועט במשענת של אבא מאחור, זה מפריע לאבא לנהוג. אמא תכבי את הסיגריה זה עושה לי כאב ראש. אפשר לעצור בקסטינה? אני רוצה אורנג'דה. אמא תגבירי לא שומעים. זה מפריע לאבא לנהוג. אמא כואב לי הראש. אמא טלי הקיא. הגענו.

תמיד היה כיף אצל סבא וסבתא, לא משנה באיזו עיר. בחיפה היינו מאכילים את החתולים והולכים לים. ברחובות היינו משחקים בבית המסתורי ובחצר עם עצי הפרי, לפעמים דודה אלינה הייתה קופצת גם לבקר והייתה מנגנת לנו באקורדיון הישן. ואז הערב היה מגיע, ואתו, הזמן לחזור. 

לנסיעה חזרה היה ריטואל משלה. יואב ואני היינו מוטלים במושב האחורי, שקטים ושפוכים אחרי יום גדוש אירועים, בוהים במשחקי האור והצל שיצרו פנסי המכוניות שבאו ממול. אוויר הלילה הקריר והכבישים הריקים שיוו לנסיעה חזרה אווירה יותר רגועה. אבל במושב הקדמי הרוחות סערו. כשהיינו יוצאים מחיפה או רחובות והיינו עולים על הכביש המהיר יחסית, הוריי, שחשבו שאנחנו ישנים, היו פוצחים בדואט של לירלורים, שהתייחס באופן מיידי לבית ממנו יצאנו רק 10 דקות קודם. אם היינו יוצאים מרחובות נושא הלרלרת היה "אמא שֶׁלְּךָ". אם היינו יוצאים מחיפה נושא הלרלרת היה "אמא שֶׁלָּךְ". אמא שֶׁלְּךָ\שֶׁלָּךְ היה רק הקדמה ל"אחותך שתהיה בריאה", "אבא שלך, תאמיני לי", ובחיפה היה גם "סבא שֶׁלָּךְ, שיהיה בריא", כי סבא וסבתא של אמא שלי היו אנשים חסינים במיוחד, שהתחתנו צעירים, חיו הרבה ומתו לאט.

אני הייתי שומע הכל מהמושב האחורי ולבי היה נשבר. למה אמא מדברת ככה על סבא וסבתא. לפני רגע היא צחקה איתם והכל היה בסדר ופתאום הכל לא בסדר. למה אבא כועס על סבא אביגדור, חשבתי שהוא חבר שלו. למה אמא כועסת על דודה אלינה, היא האישה הכי נחמדה בעולם. בדרך חזרה הביתה, לפני שהייתי נרדם במושב האחורי בפיז'ו, ברנו, בקורטינה או בסיטרואן, באוויר הלילה הקריר והריחני, הייתי נשבע לעצמי שאני בחיים לא אשקר לילדים שלי.

עשרים שנה אחר כך, פגשתי את רויטל, שגדלה בבית פולני ששומר את הסודות קרוב לחזה ואת הכביסה המלוכלכת בפנים. גם היא נשבעה לעצמה שבמשפחה שלה לא יהיו סודות. עד מהרה הבנו שהערכים עליהם תתבסס המשפחה שלנו יהיה אמת וגילוי לב. "אין סודות. אין שקרים." ואכן כך היה. האינטימיות שלנו שאבה כוח מהערכים האלה וכך גם האופן בו גידלנו את הילדים. 

החיים יכלו להמשיך על מי מנוחות של אמת, גילוי לב ופתיחות, אבל אז אורי אובחן עם אוטיזם. לא עלה על דעתנו ולו לרגע אחד להסתיר את האוטיזם, לא מאחיו, לא מהורינו ולא מאחינו ומשפחותיהם. הכל היה בחוץ מיד. אני יודע שלרויטל היה יותר קשה ממני עם זה, אבל יחד הצלחנו לדבוק בערכים עליהם משפחתנו בנויה. 

בשכונה, סיפרנו לכל מי ששאל, מצד שני, למי שלא שאל לא טרחנו לספר. מגן טרום חובה תמיד הייתה לאורי משלבת, אבל אנחנו מעולם לא תבענו אותה לעצמנו, ושאר ההורים בירכו את הימצאותה של אשת צוות נוספת בגן ולא חקרו יותר מדי. ככה עברו כל השנים בגן, בלי שאף אחד ידע על האוטיזם של אורי מלבד שכנים קרובים, עד שהגיע אסיפת הורים ראשונה של כיתה א'. שלושים ומשהו מבוגרים יושבים על כיסאות נמוכים מדי, מולנו המורה עמדה והסבירה ודיברה ודיברה ודיברה ואז היא אמרה, "השנה תהיה לנו בכיתה סייעת. היא הסייעת של אורי כץ, שהוא אוטיסט……….". החוורתי, ואני מוכן להישבע ששמעתי את נשימתה של רויטל, שישבה מעט מאחורי נעתקת מפיה. בגדול, התוכנית הייתה לעמוד מול כל ההורים ולספר להם בצורה יותר רכה על האוטיזם של אורי, אבל כבר לא היה בזה צורך המורה המאותגרת "מודעתית" הוציאה אותנו מהארון אליו מעולם לא נכנסנו, ככה, בבום, בלי הכנה. אני חייב לומר שאף אחד מההורים בכיתה לא עשה מזה עניין. הם הכירו את אורי מגיל 0 או לפחות מהגן, ועכשיו הם גם הבינו איך תמיד הייתה בגן אשת צוות נוספת. חוץ מזה הם אנשים באמת נהדרים שידעו להיזהר ברגשותינו.

אורי התחיל את השנה, ואז יום אחד, אורי שאל את רויטל, "אמא, למה יש לי את גילי?". גילי הייתה המשלבת הנהדרת של אורי מכיתה א' ועד כיתה ג'. פתאום מצאנו את עצמנו עומדים מצד אחד מול אורי שמבקש לדעת למה יש לו משלבת, ולמה הוא הולך לנועה, ולמה הוא הולך לחוג של נטליה, והרצון שלנו לגונן עליו ועל עצמנו. ומצד שני ניצבת ההבטחה שלנו לעצמנו "אין סודות. אין שקרים."

באותו ערב ישבנו עם אורי וסיפרנו לו במה הוא שונה משאר החברים שלו, אבל גם במה הוא חזק. סיפרנו לו שהוא מאובחן על הרצף האוטיסטי, וכדי להסביר לו מה זה רצף השתמשנו במד גובה מעץ עם סימונים של רצף מספרים מנמוך לגבוה. ענינו לו על כל השאלות באותו ערב וגם על השאלות שבאו בימים אחריו. לא היה לו פשוט לשמוע שהוא יוצא דופן "עם תעודה", אבל יחד עם זאת ההקלה שבאה בעקבות הידיעה וההסבר המדויק במה הוא שונה, עשו לו טוב. גם המערכת בבית הספר עושה אתו עבודה נהדרת, היום לדוגמא היא מאפשרת לו בחלק מהשיעורים לתת מעצמו ולסייע לילדי כיתה א'.

עכשיו, אני כבר יכול לשמוע אתכם מתרעמים, "תגיד, סופראבא, אתה חושב שלא שמנו לב? נראה לך שניתן לפוסט הזה לעבור בלי שנבקש ממך התייחסות מדוייקת לסוגיה? אתה מתכוון לנסות לשכנע אותנו שטיפוס קצר מועד כמוך חוזר מההורים של רויטל בלי ללרלר?" ובכן חברות וחברים אני חייב להתוודות, אני מלרלר כמו גדול, וכך גם אשתי, ולא רק על ההורים הנפלאים שלה, אלא על כל העולם ואחותו. ההבדל היחידי הוא, שאם הילדים שואלים למה אנחנו מדברים ככה על סבא וסבתא, אנחנו מסבירים להם שאנחנו מוציאים קיטור. ככה עושים את זה אצלנו, בקול רם, לאור היום, באופל זפירה, עם מזגן, כשהילדים יושבים במושב האחורי ומלרלרים גם הם בקול, איתנו ועלינו. רק לא לצעוק, זה מפריע לאבא לנהוג.