מכל שלושת הילדים, הקשר שלי עם אורי, חזק יותר בגיל הזה מאשר היה לי עם איתמר והדר נכון לגיל 11. כשאיתמר נולד, ההורות החדשה התערבבה עם סרטי הילדות שלי עם עצמי. מצד אחד, הרצון להיות האבא שלא היה לי גרם לי להיות נוכח וקשוב בעיקר בכל מה שקשור לצרכיו הפיזיים. מצד שני, הכפתורים שנלחצו ברמה הרגשית, הניעו לא פעם רגשות מבוכה וביקורת שיכולתי בשלבים מאוחרים יותר לזהות את מקורן בהזדהות יתר שלי עם הסיפור של איתמר. במילים אחרות, במקום לחוות אירוע שקרה לאיתמר כצופה מהצד ולהגיב באופן שקול, הייתי מרגיש כאילו האירוע קרה לי, והתגובה שלי הייתה מוגזמת ולא מידתית ביחס למקרה.

עם הדר, הכל היה הרבה יותר קל עבורי. קודם כל, באופן אוטומטי רמת ההזדהות שלי הייתה נמוכה יותר מעצם היותה של הדר נקבה. גם שיעור הלחץ של רויטל ושלי כהורים היה נמוך יותר פשוט כי היא השניה בתור. הרבה אירועים שחווינו עם איתמר כדרמה מאוד גדולה, עם הדר חלפו ועברו כלעומת שבאו. 

סטרידור (שיעול נבחני), הוא דוגמה מצוינת לכך. כשאיתמר היה בן שנה וחצי, היה לו התקף סטרידור. לזוג הורים שלא שמע על הדבר הזה קודם, החוויה היא כאילו שאחז בילד דיבוק. איך מילד כזה קטן יוצא צליל כל כך עבה ומתכתי. הקונטרסט האקוסטי הזה, הוביל אותנו, כמו לא מעט הורים טריים אחרים, למיון של איכילוב. אחרי שקיבלו אותנו והרופאים נתנו לאיתמר לשאוף ממכשיר אינהלציה, שלחו אותנו לסיבוב של שעתיים עם הילד באוויר הלילה הנעים. איתמר נרדם וכשחזרנו, הוא התעורר, חף מכל השתלטות שדית.

גם להדר היה סטרידור כשהייתה בת שנתיים. במקרה שלה פשוט עמדנו איתה ליד דלת הפריזר הפתוחה במשך כרבע שעה ואז על הידיים במרפסת, באוויר הלילה הנעים עוד שעה וקצת, וזהו! הדיבוק יצא, רובינא נחה את מנוחתה והדרי המשיכה לישון. את אותו יחס רגוע העברנו לפרקטיקות נוספות כגון, שטיפת מוצצים שנפלו (3 שניות), חום שעולה (פחות מ 38.5 זה לא חום) או מנשא (עגלה מגיל 0). אני באופן כללי נהנתי מאותה איכות של קשר אותה מתארים כשמדברים על יחסים של אב ובתו או בת ואביה.

עם אורי זה התחיל כמו עם הדר. ילד שלישי, עם אחים גדולים, קטן עלינו הכל, בקבוקים שנפלו, חום, עגלה, סטרידור, מוצצים, טאק ניסים הכל רגוע. אבל אז הגיע האבחון, שאחריו רשמנו את אורי לגן של העמותה לילדים בסיכון, הנמצא ברחוב אשרמן בתל-אביב במרחק של 8.8 קילומטר מהבית שלנו, ואחרי שרשמנו אותו לגן, מישהו היה צריך לקחת אותו לשם, כל בוקר, במשך שנה.

 85% מהפעמים, אני הייתי הנהג בהלוך, ו 15% מהזמן הייתי הנהג בחזור. בכל בוקר היינו יוצאים לדרך בשעה 7:30, עולים על איילון עם הטיוטה הישנה, יומן הבוקר של גלי-צהל ניגן ברקע, מדי פעם הייתי מסב את תשומת ליבו של אורי, לבניין מרשים, למכונית מעניינת, או לנהג אידיוט במיוחד. לפעמים אורי היה מצביע על משהו ואני הייתי מנסה לנחש על מה, "כן חמוד, זאת בר רפאלי." כשהיינו מגיעים לגן באיחור אופנתי של 5 דקות, הייתי מוסר את אורי לצוות הגננות וממשיך לאולפן. בדרך חזרה היינו שומעים בדרך כלל את "טייכר וזרחוביץ" ואורי היה נרדם. 

ככל שאורי גדל, יצרנו בזמן שבילינו באוטו בדרך לנועה ולניצן מנהגים וטקסים שהיו חלק בלתי נפרד מהנסיעה. זה התחיל מהרגע בו אורי ישב על בוסטר ולמד להדק לעצמו את חגורת הבטיחות. הייתי שואל אותו שניה לפני שנוסעים "חגורה יש?", והוא היה עונה, "יש!" והיינו יוצאים לדרך. כשהיינו נכנסים לאוטו בימי שני אחרי הטקס של הרוגלך במאפיית הדקל ויוצאים לדרך בסביבות 16:50, באיזור הפנייה מז'בוטינסקי לביאליק, כשהיה מתחיל יומן הערב של גלי-צהל, הייתי קורא לאורי, 

"ברדוגו!", ואורי ענה לי,

"כן וילנסקי", 

"נדבר איתך אחורי זה!" 

כל המנהגים, הבדיחות והטקסים הם רק סימן המעיד על הקשר החזק בין אורי לביני, קשר חזק, אחר, קשר שלא היה לי עם איתמר או הדר.

אבל בשבועות האחרונים משהו השתנה. אורי כבר לא מגיב לאף אחד מהריטואלים שלנו. אורי התבגר, אורי התחזק, אורי רוצה לרוץ קדימה. התגובה הראשונית שלי הייתה עצב על אובדן של משהו שאהבתי. אבל לא לקח לי הרבה זמן להבין שמה שיבוא במקום יהיה לא פחות חזק, אם לא יותר, בדיוק כמו שהיה עם איתמר והדר.

כשאיתמר התחיל את השנה במגמת תיאטרון בכיתה י', הוא קיבל תפקיד מורכב בהצגה "הנפש הטובה מסצ'ואן". במשך מספר שבועות עזרתי לו לבנות את הדמות, לעבוד על הטקסט, על ההליכה, היציבה ועל גוון הקול. נתתי לו דוגמאות מהיוטיוב מסרטים ותוכניות טלוויזיה והוא קלט ועיבד את הכל ויצר דמות לתפארת. העבודה נשאה פרי, ואיתמר קצר הצלחה. במבט לאחור אני מבין  שזה היה הבסיס לקשר החזק והבוגר שיש בינינו היום. הוא חולק דברים אישיים, מספר מה עובר עליו בצבא ומתייעץ בנוגע לעתידו.

גם הקשר עם הדר התהדק כשהגיעה לכיתה י"א. הדר ירשה ממני את האהבה להיסטוריה, למוזיקה ולפרטים הקטנים. כשהיה עליה לענות על שאלה בתנ"ך בנוגע למערת המכפלה, התקשרנו לחבר הרב צחי קליין, שנתן לנו תשובה מעמיקה ומפורטת. כשהיה עליה לבנות 4 שאלות כחלק מעבודה בהיסטוריה על מלחמת העולם השניה, ישבנו להקשיב ביחד לנאומים של צ'רצ'יל וניתחנו אותם יחד. ההצלחה לא איחרה לבוא, ואחת השאלות נבחרה על-ידי המורים והופיע כחלק מבחינת הבגרות בעל-פה בהיסטוריה.

אורי היום בכיתה ה'. כנראה שבעוד 5 או 6 שנים ישוב הקשר להתהדק על בסיס אחר, בוגר יותר. עד אז אמשיך להיות כאן בשבילו גם כשהוא שותק בדרך לנועה עם הראש מורכן אל מסך הטלפון.

בכל מקרה, ברדוגו, נדבר איתך אחוריי זה.