אני רק אומר, שברוב הפעמים בהן אני נוסע עם אורי לטיפול, אין חדר המתנה. קחו למשל את הביקור השבועי אצל נועה, המטפלת הרגשית של אורי. אני שומע אתכם שואלים בדאגה, "אבל סופראבא, איך תכיר חברים חדשים? איך תפטפט את עצמך ללא סוף? ולא תשתה איזה משהו? מה יהיה סופראבא?"

לזה אני משיב, "אל דאגה חברות וחברים, אמנם, 'הכירו חברים חדשים עם ילדים על הרצף' היא אחת הדרכים המומלצות לעבור את ההורות המיוחדת ביתר קלות, אך הפעם אני בוחר לספר לכם על המלצה אחרת, לא פחות טובה וחשובה, והיא, 'פנו לכם זמן איכות רק עבור עצמכם'."

כבר שבע שנים, מאז שהיה בן פחות מארבע, רויטל ואני לוקחים את אורי מדי שבוע לנועה, המטפלת הרגשית המופלאה. הטקס של אורי ושלי בימי שני של נועה היה מתחיל בחיפוש חניה באזור של רחוב ביאליק ברמת-גן, בקטע שבין ז'בוטינסקי לכיכר רמב"ם. בשלב הבא היינו צועדים יד ביד לאורכו של הרחוב, בין חנויות נעליים ומאפיות, מעדניות חנויות צעצועים ומסעדה איטלקית אחת, עד שהיינו מגיעים לבניין המוזר של נועה. אחרי שהיינו נכנסים לחצר הבניין, ועולים במדרגות לקומה השנייה, היינו פונים שמאלה במסדרון שנראה כמו קפיצת זמן ל-1985. שם בין קיטון של רואה-חשבון למשרדים של חברת אבטחה אנונימית, היינו דופקים שלוש פעמים על הפלדלת החומה. כשנועה הייתה פותחת את הדלת בחיוך רחב, הייתי אומר לאורי, "כנס חמוד, אני כאן בחוץ."

ציירו בדמיונכם  את התמונה הבאה. אבא לאוטיסט, צפונבון תל-אביבי, בעל נטייה לפלצנות, עם 45 דקות לשרוף ברחוב ביאליק ברמת-גן. מהירי המחשבה שביניכם כבר תיארו לעצמם שבמסגרת 45 הדקות האלה הצפונבון מקיים את ההמלצה הטובה "פנו לכם זמן איכות רק עבור עצמכם". אבל כאן מסתתר אוקסימורון קטון ופצפון שעלול להפריע להמלצה המעולה הזאת מלהתקיים. תנו לי להסביר.

אם יוטל על העוברים והשבים בחלקו המוזכר להלן של ביאליק לתאר את אופיו של הרחוב, התיאור יהיה מאופיין במושגים נפלאים כמו, צבעוני, חם, ים-תיכוני, ישראלי, כור היתוך, מחירים שפויים, עממי, מסביר פנים, בקיצור המון מילים חוץ ממילה אחת קריטית עבור עבדכם ההפכפך, איכותי.

הנה לכם דילמה. להזכירכם, בהמלצה מוזכרת בפירוש המילה איכות. אבל מה עושה אליטיסט תל-אביבי כאשר בחנות הנעלים, לאדידס יש ארבעה פסים ועל הקרוקס אין תנין, לחנות הטלפונים קוראים צ'יינה-פון, והקרואסונים עם מרגרינה, השם ירחם ויציל. נראה שברחוב ביאליק האיכות היא לא מילה גסה, היא פשוט לא חלק מאוצר המילים.

בייאושי נפלטתי מביאליק ההומה אלופי בצלות ושום, וצנחתי כזלזל לחיקו של ד"ר כהן, הרחוב שנקרא על שמו של אחד ממקימי העיר רמת-גן. שם, ברחוב ד"ר כהן 2, זכיתי באור מן ההפקר. חנות קפה! 

אני, שבכל בוקר טוחן 7 גרם של פולי קפה ישר לתוך הפורטה-פילטר (הידית), מחבר אותה למכונת הקפה שנדלקת עם טיימר חצי שעה לפני שאני מתעורר, ממצה לתוך כוס מחוממת 25 מיליליטר מהשמנים האתריים של הקפה הטחון, בטמפרטורה של 90 מעלות צלזיוס, במשך 22 שניות (בקיצור,מכין אספרסו קצר), מגיע פתאום לחנות עם מכונות, מטחנות, מקינטות, פרנץ'-פרס, קולד-ברו ופולי קפה טריים לפי משקל, ממש קן-תפילותיי הנידחות. מה עוד פלצן של קפה יכול לבקש? או, טוב ששאלתם, כי יותר מכל מכונה, מטחנה, מקינטה או תערובת קפה, מה שהופך את החנות הזאת לארמון פלאים אמיתי הוא, ניצן, בריסטה ואיש קפה במלוא מובן המילה. 

ניצן, בחור מוכשר ורגיש, עם חוש הומור מפותח, וחוש קצב מטורף, חתיך, רחב-לב, אשר בזכותו הורדתי את מכונת האספרסו הותיקה מהבוידעם והחזרתי אותה לחיים, הוא זה שהופך כל ביקור ב"קפה סקרטו" לחוויה איכותית באמת. בהתחלה, כשהחנות רק נפתחה, אורי יוסף הבעלים היה מתרוצץ עם דוד, העובד הנוסף ומוכר מכונות קפה לבתי עסק, ניצן היה כמעט לבד. במשך שלושה חודשים הייתי מגיע, לוקח שוט אספרסו מתערובת הבית המאוזנת והחזקה של החנות, וחופר לניצן במוח עם ידע שצברתי לאורך השנים על קפה. אחרי שהחזרתי בזכות ניצן את מכונת הקפה שלי לפעולה, תערובת הבית שעבדה נהדר בחנות, לא כל כך התאימה למכונה שלי בבית. אז התחלנו לערבב זנים שונים של קפה כדי להגיע לתערובת המושלמת. בהתחלה ניסינו 50 אחוז קולומביה, 30 אחוז אתיופיה סידאמו ו 20 אחוז פפואה. ואז החלפנו את הסידאמו לירגשף. ואז החלפנו את הפפואה בסילווסי-קלוסי. ברזיל, סומטרה, קניה. כל תערובת נרשמה עם תאריך לצורך מעקב. בביקור הבא הייתי מתאר לניצן מה היה חסר לי בטעמים ומה היה מוגזם, וכך, מפעם לפעם התערובת התפתחה. לקח לנו, לניצן ולי כמעט חמש שנים להגיע לתערובת אותה אני שותה היום, ואותה אני לא מוכן להחליף. 

לפני שנה חצי, נועה העבירה את הקליניקה לגבעתיים. ימי שני עברו לרביעי. אורי כבר יורד לבד מהאוטו ולא צריך ליווי, ואחרי שאני מוודא שהוא נכנס לבניין אני כותב "קפה סקרטו" בוויז, ובתוך 10 דקות אני שוב מחפש חניה בביאליק. התזוזה של נועה קיצרה את הביקורים שלי בחנות, כי אני צריך לחזור לאסוף את אורי תוך 45 דקות. אבל פעם בכמה שבועות אני מגיע, בלי קשר לאורי ולנועה, סתם כדי לפטפט עם ניצן, שהתחיל לעשות מוזיקה באולפן שלו בבית, לקנות לרויטל צ'אי, ואת התערובת שלי עבורי ועבור הדרי שלנו, שכבר מזמן לא יכולה לסבול את טעמה של סתם כוס קפה בארומה.

ושוב, מהירי המחשבה כבר קלטו שלא הסתפקתי במילוי רק המלצה אחת אלא הלכתי בגדול על שתיים. הכרתי את ניצן, חבר חדש (בלי ילדים על הרצף) ופיניתי לעצמי זמן רק לעצמי. זמן איכות אמיתי. ואם ישאל המלאך איה נשמתי, אוכל לומר לו, שבימי רביעי בצהריים היא נמצאת ברמת-גן, מטר מביאליק.