כעבור שנתיים בצבא שרובן חלפו בוריאציית קורונה זו או אחרת, בגינה כמעט לא יכולנו לבקר בשבתות או לבכות בטקסים, הוזמנו כלאחר כבוד לשייט משפחות חגיגי בספינה בה משרת איתמר.

השיט נקבע ליום שישי בשעה 7:15 בבוקר. מה שאומר שמשפחת כץ, בראשה אב המשפחה שלרוב הולך לישון בלילות חמישי לקראת 5:00, תיאלץ לקום בשעה 5:15 המוכרת לה כאמצע הלילה או ממש לפנות בוקר. ניכר היה שהאתגר בהחלט מרשים ועוצמתי. אבל השמחה הגדולה סביב האירוע המיוחד עזרה לכולם להתגייס למשימה ולשכב לישון בזמן.

בלי קשר או תיכף תבינו שעם, יום קודם היתה לי פגישה עם משפחה בה נקבע שאגיע לביקור בית, אירוע שגרתי בחייה של מנחת הורים לילדים עם צרכים מיוחדים. וכיאה להיותי אישה דאוגה באופן בסיסי על אף האופטימיות שאני מפזרת ברחובות, הלכתי לישון עם חשש שמשהו יקרה ולא נקום בזמן. עד כאן שפיות פולנית ממוצעת ומוכרת.

אבל אני הלכתי על הטופ, וכמובן שהוספתי יקיצה טבעית ב 04:00 כי ככה זה בפולנית מתקדמת. בהירדמות הבאה הגיע שלב החלומות ההזויים. ובחלומי: אני מגיעה לביקור בבית אותה משפחה ב 5:00 בבוקר כדי להספיק לספינה, הביקור מתחלק כהרגלו לזמן תצפית, שיחה עם בני המשפחה ופעילות מותאמת עם הילדים. כעבור זמן מה אני מרימה יד לשעון הדמיוני שלי ורואה על הצג 06:30, אוי לא! לא הערתי את טלי ואורי, נזכרת שהדר במסע הדרכה בצופים ולפחות אותה לא צריך להעיר. מתנצלת לאותה משפחה וטסה לאוטו, בדרך מתקשרת להעיר אותם וכצפוי הפחד הגדול מתרחש ואנחנו מגיעים באיחור לשייט ומפספסים את הספינה. מה שהוביל לעונש נורא ואיום שאיתמר קיבל והוא- לא לאכול שבוע ארוחת ערב. מיותר לציין כפי שרואים בתמונה שגם אם לא יאכל החייל הנ"ל חודשיים ארוחת ערב כנראה יחזיק מעמד, אבל זה לא סותר את העובדה שמידע כזה מייצר סטרס לאמא פולניה כהלכתה ובהמשך החלום אנחנו עוזרים לו לדוג חיות קוצניות מן הים כדי שיהיה לו מה לאכול השבוע בארוחות הערב. ילד מסכן, רזה וחיוור של אמא.

"טררררר" פוקחת עיניים ומציצה בטלפון מגלה שהשעה 5:15, נקרעת מצחוק מהחלום ומיד ממהרת לספר לטלי כדי לא לשכוח אף פרט תוך כדי מקפיצה את עצמי מהמיטה להעיר את אורי ויאלה יוצאים לדרך כי אמא היסטרית. כמובן הגענו באופן מפתיע מוקדם מ-א-ו-ד לפני הזמן להסעות מהרכב אל תוך הבסיס.

אה והשייט? היה מדהים ומרגש. רק ששאלנו את אורי ממה הכי נהנה, והוא אמר "הכי כיף היה באוטובוס של ההסעה" 🙂

השיעורים הדיגיטליים האחרונים שצילמנו בשבוע שעבר, מתמקדים בדיוק בהתמודדות אותה חוויתי "איך להפוך מהורה פסימי לאופטימי" איך להפוך אמונה מגבילה לאמונה משחררת ומאפשרת. ואני מניחה לכם כאן כמה תרגילים משני תודעה שאם הייתי זוכרת לעשות אותם ביום לפני השייט, הייתי ישנה כמו נסיכה ללא שום עדשה באותו לילה:

1. רשמו מהם סמלי הצלחה, טוב, ושמחה עבורכם, כיתבו את הנוסח האופטימלי, אתם יכולים להתמקד בארוע ספציפי ממנו אתם חוששים או להרחיב ולכתוב על כל תחומי החיים: משפחה, זוגיות, הורות, התפתחות הילדים, בית, חופשה, הכנסה, עיסוק, פרנסה, עשייה משמעותית, הרגלים, בריאות, חלומות.

2. פיתחו קבוצת ווטסאפ עם מי ששותף איתכם לרצון להצלחה, או אפילו רק עם עצמכם וכיתבו בה כל יום, בכל רגע אפשרי, הצלחה שהתרחשה היום, למשל: הילדה שלי נשארה באולם לאורך כל ההצגה, הילד שלי הרים צלחת מהשולחן ביוזמתו.

3. בנוסף הקפידו גם לתאר לילדים שלכם את ההתקדמויות שלהם ותגידו להם: "כמה אני גאה בך ומעריכה את זה שהורדת את הצלחת מהשולחן, זה ממש עוזר לנו." או  "אני כל כך גאה בך שישבת באולם לאורך כל ההצגה, אני יודעת כמה קשה לך לשבת לאורך זמן, ממש רואים שאתה מתבגר ומתגבר על קושי, מאוד נהיניתי איתך".

4. עכשיו מגיע הרגע הפסימי יותר- כתבו את האמונות המגבילות שלכם, את האמונות העמוקות שעוצרות את האופטימיות שלכם, למשל: "התפרצויות הזעם שלה לעולם לא יפסקו"

5. והנה הרגע האופטימי ביותר בתהליך- כתבו בצורה הפוכה שמשדרת אמונה מלאה שההיפך יקרה- ותתלו לכם מול העיניים: "איזה מדהים זה שהיא רגועה ומגיבה בצורה מותאמת".

וכך עם כמה שיותר נושאים שנעבוד עליהם דרך הכתיבה הזו, אתם תוכלו לשנות את האמונות המגבילות שלכם ולהפוך אותן לאמונות משחררות ומאפשרות.

כפי שקראתם בתחילת הפוסט, גם אני טועה ונסחפת בקלות לפסימיות, וגם אני זקוקה לתזכורות האלה כל יום מחדש. מקווה שנתתי לכם עוד קצת כלים לאופטימיות תקווה.

שלכם תמיד לכל שאלה,

רויטל- אופטיזם.