השבוע, סוף סוף, אחרי כל התחזיות והאיומים התחוללה הסערה המיוחלת אצלי בפנים. שלושה שבועות אחרי שאבא נפטר וחודש וחצי אחרי שאמא נפטרה, זכיתי לסערה שהובטחה לי. השבוע הצלחתי להרגיש בחזה כל שבר של ענן, עיני הסתנוורו מכל ברק, התכסיתי מיד בשמיכה עם קול רעם אימתני, נרטבתי מראשי ועד כפותי כשהגשם הטיח, ואגרתי שלוליות מנצנצות עליהן צפו עלים וענפים שטעו בדרך. סוף סוף העצב העמיק,

נותרתי בלי עלים. העלים שלי בחרו בדיוק מתי לנשור. בסתיו עוד נאחזו בי על אף הרוח החזקה, בשיא החורף עלה אחת נשרה רגע לפני סוף השנה, ועלה שני ממש בתחילת השנה החדשה. העלים התקשו להיפרד אחד מהשניה, אחד אחר השניה נשרו ברכות ויצאו לדרכם. עד האביב אתגדל ואתפאר, ואצמיח עלים רבים, ירוקים וטריים.

מה הערכים שלכם? אוגוסט 2013. שבת בבוקר, יום למחרת גילוי האוטיזם של אורי. אני מגיעה לאמא שלי עם המחברת שכתבתי בה את כל מה שאמרה המאבחנת, מקריאה ובוכה. אמא מחבקת אותי ואומרת, "איזה מזל יש לאורי". "מה? איזה מזל?" אני לא מבינה. "מזל של אורי שנולד להורים כאלה", היא מוסיפה, ואומרת שהיא לא דואגת ושכולנו יחד נעשה הכל כדי לעזור לו להתקדם. שוב אני

"אמא מה עם סבתא? תגידי לי את האמת" אמר לי אורי ביום שלישי בעודנו חוצים את רחוב אבן גבירול, במסגרת יום כיף לכבוד יום הולדתו.  לאורך כל אותו יום התפללתי שזה לא יקרה היום, לא ביום הולדת 12 שלו, הנכד שכל כך אהבה וכל כך התגאתה בו. עניתי לו "היא חולה, מטפלים בה טוב מאוד בטיפול נמרץ והיא יציבה" זה היה נכון לאותו רגע,

בשביל להתחיל לענות על השאלה, נתחיל לעשות סדר בקשיים והאתגרים של הילד המיוחד שלכם. אולי יש לו קושי בויסות החושי? למשל הוא מתקשה להבין את גבולות הגוף שלו, מכנסי הג'ינס מגרדים לו, הרעש של החברים בהפסקה מקשה עליו, התווית של הבגד מוציאה אותו מריכוז. אולי יש לו קושי בהתארגנות? הוא לא זוכר להכניס חזרה את הקלמר לתיק ויש לכם מנוי בחנות כלי הכתיבה השכונתית,

יש מצב שמי שיקשיב מהצד לשיחות שלי עם הורים לילדים עם אוטיזם, לא ממש יבין למה אני מעיזה לדבר איתם היגיינה או יישור השיניים של הילדים שלהם.  אבל לא, זו לא גחמה או המצאה, כי המצב החברתי שלנו מאוד מושפע מאוד מריח הגוף שלנו, מהתסרוקת או מראה השיניים שלנו ובטח שגם מהבגדים שאנחנו לובשים ואיך אנחנו לובשים אותם. בהדרכת הורים לילדים עם אוטיזם, שיפור

לא מזמן קיבלתם בשורה לא פשוטה, שבעקבותיה הצטרפתם למעגל המשפחות עם ילד על הרצף האוטיסטי. חלקכם מרגישים שאתם עומדים להתפרק, אולי אתם מרגישים שכל החלומות והתקוות עבור הילדים שלכם התנפצו. זה לא חייב להיות ככה. שמי רויטל אלרון כץ, ומתוך הרגע הזה של הבשורה הלא פשוטה הקמתי את מרכז "אופטיזם" שמטרתו לתת תמיכה, ידע, ליווי והמון פתרונות ואפשרויות לכם ולמשפחות שלכם. בעזרת כל אלה

כשאתם באים לשוחח עם הורים על משהו שנוגע לאוצר שלהם, לחששות הכי גדולים שלהם. כשהורים משתפים בתסכול או קושי שמתרחש מבחינתם בגן או בבית, והם מאוד מודאגים, אולי אפילו כעוסים, בואו תנסה רגע להסתכל להם בעיניים, לחייך ולהיות חברים שלהם לרגע, כדי לא להעמיס את הקושי עליכם, כדי פחות להתגונן. תחשבו רגע מה אתם הייתם עושים במקומם, איך הייתם מגיבים וככה אולי תתנו דוגמא

מהו כאב של אמא שדואגת לילד שלה שהוא שונה מהילדים האחרים? היא כואבת כשילד בגינה קורא בקול רם "אני בתור אחרי הילד השמן" על הבן שלה שהולך ומתמלא מיום ליום כי לא רוצה לצאת מהבית והיום לראשונה הצליחה לשכנע אותו לצאת. היא כואבת כשהחברים מהכיתה של הבת שלה אומרים לראש קבוצת הדיבייט "רק אל תבחר את גילי, עם הגמגום שלה" והיא מעדיפה לתת להם