קוראים לי "סופראבא" וכח העל שלי הוא ראיית רנטגן-אולטרה-אינפרא-סופר-קלי-פרג'ליסטיק אקספי-אלידושס, כך שמתי לב לעובדה ש העולם הטיפולי בילדים על הרצף האוטיסטי הוא יקום נשי מקביל נטול נוכחות גברית.

הייצוג הגברי מצטמצם, ככל שיכולתי לראות, לאבות מלווים, נהגי הסעות ואנשי תחזוקה. מעבר לכך, בכל התפקידים בעלי המשמעות נושאות נשים. אין כאן ביקורת (אני חושב), רק ציון עובדה, והעובדה הזאת מזמנת לי כגבר, שהוא אבא לילד אוטיסט, התמודדות ששווה התייחסות. 

את הרמזים הראשונים לתופעה היה אפשר לראות כבר בשלב האבחון. שתי פסיכולוגיות עם פנקס או אייפד בוחנות את אורי בזמן שהוא מתעסק עם תומס הקטר. אבל ההתמודדות עם התופעה בשיא עוצמתה נחשפה בפניי רק כשליוויתי את אורי בפעם הראשונה למעון התקשורתי. 

למעון עצמו היה שם טיפה מלחיץ, "מעון לילדים בסיכון". מלבד אורי היו בו שמונה ילדים ברמות שונות של תפקוד, מילדים אפטיים כמעט לחלוטין ועד לילדים עם קשיים שונים בתקשורת. המעטפת הטיפולית שאורי קיבל הייתה איכותית מאוד ומקיפה ביותר, אבל היה קשה עד בלתי אפשרי להתעלם מהנוכחות הנשית החזקה במקום. מלבד גננת וארבע סייעות היו גם מנהלת תיק\מטפלת רגשית, קלינאית תקשורת ומרפאה בעיסוק, וזה רק בכיתת הגן של אורי, שהייתה אחת מתוך ארבע. זה התחיל בתקופת ההסתגלות, בה ביליתי עם אורי שעות ארוכות בגן. והנה לכם בעיה. עומד גבר בוגר בחצר של מעון תקשורתי לילדים, מנסה להציג נוכחות הורית בריאה ולייצר דיאלוג חושפני-אינטימי על האוטיזם של הבן שלו ומסביבו כל נשות הצוות בטייץ. יש רק דרך אחת לצאת מזה בשלום. להתפלל:

קוראים לי "סופראבא" וכוח העל שלי הוא לדבר עם הגננת הבלונדינית של הבן שלי במעון תקשורתי, להסתכל לה בעיניים ולא על הטייץ.

קוראים לי "סופראבא" וכוח העל שלי הוא לדבר עם הגננת הבלונדינית של הבן שלי במעון תקשורתי, להסתכל לה בעיניים ולא על הטייץ.

קוראים לי "סופראבא" וכוח העל שלי הוא לדבר עם הגננת הבלונדינית של הבן שלי במעון תקשורתי, להסתכל לה בעיניים ולא על הטייץ.

קוראים לי "סופראבא" וכוח העל שלי הוא לדבר עם הגננת הבלונדינית של…

ככה שנה שלמה.

בשנה שאחרי אורי עבר לגן עירייה רגיל, עם משלבת ואת הטיפולים המשלימים עשינו אחהצ:

קוראים לי "סופראבא" וכוח העל שלי הוא לדבר עם המשלבת של הבן שלי בגן עירייה, להסתכל לה בעיניים ולא על הטייץ.

בהיותי אדם חפץ חיים, אוהב ימים, הרואה טוב, אני מוסיף כאן גם את הנוסח הספרדי:

קוראים לי "סופראבא" וכוח העל שלי הוא לדבר עם קלינאית התקשורת של הבן שלי, להסתכל לה בעיניים ולא על החזה.

המצב השתפר מעט כשאורי עלה לכתה א'. הרי בכל בית-ספר יש את משה השומר, את יוני המורה לספורט, את מוחמד המורה לאנגלית, את נתן אב-הבית ואת יורם המורה לתיאטרון. למרות שהדיאלוג איתם פחות חושפני-אינטימי על האוטיזם של הבן שלי ויותר על ביבי, מסי וניימאר, העין יכולה לנוח והמתח יכול לרדת. 

עם הזמן נוספו עוד חדרי המתנה, בהם יושבים אבות כמוני, איתם דווקא כן הגעתי לדיאלוג חושפני-אינטימי על האוטיזם של הבן של כל אחד מאיתנו. להחליף רעיונות ופטנטים איך לעבור את היום עם הילדים בשלום ולשתף בחוויות של אבות של ילדים אוטיסטים וכן, גם NBA, מסי, ביבי, דודו טסה והארלי-דייווידסון. אולי כדאי לעשות את זה באופן קבוע, עם עוד אבות, מפגשים בזום. נראה.

עברתי עכשיו על הטקסט שכתבתי כי תיכף צריך להעלות את הפוסט ועם כל התפילות ומיקוד הראייה אני יכול לומר בבטחה, שקוראים לי "סופראבא" ואני דוגמן הבית של #MeToo.