את ה-1 בספטמבר 2014, התאריך בו אמא שלי, שושנה כץ, a.k.a שנקה, a.k.a סבתא שוש, נפטרה, לעולם לא אשכח מסיבות ברורות. את הערב של ה-31 באוגוסט, שקדם לו, לא אשכח מסיבות אחרות לגמרי. שעת לילה, הילדים ישנים אחרי ערב מרגש לקראת היום הראשון ללימודים. הגדולים כבר פחות מתרגשים, איתמר עולה לכיתה ז', הדר עולה לכיתה ד', אבל לאורי, שמתחיל מחר בבוקר גן חדש עם הגננת דקלה, היה קשה להירדם. 

     המיוחד בגן של דקלה היתה העובדה שזה היה גן עיריה רגיל, ואורי שאובחן כשנה קודם לכן כאוטיסט, מתחיל את שנת הטרום-טרום חובה שלו כילד משולב. כבר היינו אתו במפגש עם דקלה בגן ומעיין המשלבת הייתה אצלנו בבית ושיחקה אתו שעה לבד.

    רויטל הצליחה להרדים את אורי ואז הלכה לישון גם היא, מלאה במחשבות לקראת עתידו של אורי בגן. בשעה 23:55 נכנסתי בשקט לחדר השינה, אבל רויטל עדיין לא הצליחה להירדם.

"אני לא שקטה". אמרה רויטל והתיישבה במיטה.

"למה, מותקה?", ניסיתי להרגיע עם טון עמוק ושקט, לשווא.

"אני מפחדת שאורי לא יסתדר בגן. אחרי שנה במעון עם 8 אנשי צוות, לעבור לגן רגיל, עם ארגז חול רגיל וילדים רגילים, שחוטפים צעצועים ומרביצים, הוא יחטוף שוק". עברנו לסלון. רויטל המשיכה להעלות חששות ופחדים, אני פתחתי בינתיים יומן גוגל בטלפון.

למרות החששות המאוד הגיוניים שמעתי את עצמי אומר לרויטל, "חכי ל-18 בנובמבר".

"למה מה קורה ב-18 בנובמבר?", היא שאלה.

"אם סופרים ממחר שבועיים של קליטה, שלושה שבועות של חגי תשרי ועוד חודש של שגרה בגן, מגיעים ל-18 בנובמבר. חכי ל-18 בנובמבר, תראי שהכל יהיה בסדר". אני לא יודע אם שכנעתי את רויטל לגמרי, אבל מה שאמרתי הניח כנראה את דעתה מספיק כדי לחזור למיטה ולהירדם.

   ואז התחילה השנה. התחלנו ללוות כל בוקר את אורי לגן, בשעות אחר הצהריים היינו מסיעים אותו כמה פעמים בשבוע לטיפול רגשי, קלינאית תקשורת, ריפוי בעיסוק או ספורט טיפולי. פעם בחודש היינו נפגשים עם נועה המטפלת הרגשית של אורי שניהלה את התיק שלו במעון התקשורת בשנה שעברה והמשיכה איתנו גם אחרי, להדרכת הורים. 

    בפגישה הראשונה שלנו עם נועה עם תחילת אותה שנת לימודים, הביעה רויטל את חששותיה לגבי עתידו של אורי בגן. אני חזרתי על המנטרה שלי, "חכו ל-18 בנובמבר".

"מה קורה ב-18 בנובמבר?", שאלה נועה.

"אם סופרים שבועיים של קליטה, שלושה שבועות של חגי תשרי ועוד חודש של שגרה בגן, מגיעים ל-18 בנובמבר", עניתי מרוצה מעצמי.

"צריך להיות ערניים לגבי ההתפתחויות ולהתחיל לכוון לקראת הפגישה עם  כל הצוות בעניין התל"א." ענתה נועה בשלווה.

"מה זה תל"א?" שאלנו את נועה בשני קולות.

"תוכנית לימודים אישית". המשיכה נועה בשלווה.

    רק בפסח של השנה שעברה ישבנו עם נועה במעון התקשורת. היא אמרה לרויטל ולי שלדעת הצוות אורי צריך להישאר שנה נוספת במעון, ופעם בשבוע הוא ילך לביקור של שעה בגן הרגיל שבצד השני של הרחבה עם הצל. אני לא הסכמתי. 

    "אורי קולט את הדברים באופן טכני, בקצב שלו, ואפילו אם הוא ישב בפינה בגן רגיל ויראה אינטראקציות של ילדים רגילים הוא יתקדם יותר מאשר בגן תקשורת", אמרתי לנועה.

"אני לא בטוחה שזה מה שאורי צריך", אמרה נועה בשלווה מעורערת.

הגברתי לחץ, "אני מעדיף שאורי יהיה עציץ בגן רגיל מאשר כוכב בגן של עציצים".

הלחץ עבד, לנועה לא היה טיעון טוב יותר ורויטל השתכנעה. 

הימים חלפו. אורי התרגל יותר ויותר לגן, לגננת, למשלבת ולילדים. 

   פגישת התל"א המיוחלת הגיעה. ישבנו על כסאות של גן ילדים, מסביבי ישבו רויטל, דקלה הגננת, מעיין המשלבת, נועה המטפלת הרגשית, חמוטל קלינאית התקשורת, סבטה מהשירות הפסיכולוגי, ודגנית ממתי"א. דקלה אמרה שאורי מכיר את החומר הנלמד אבל קשה לו להישיר מבט ולענות לשאלות ישירות, אבל חוץ מזה הקליטה הייתה מצויינת. מעיין אמרה שאורי ילד מקסים. דגנית וסבטה שמחו מאוד ששעות השילוב מוכיחות את עצמן. חמוטל הצביעה על הקשיים השפתיים אבל ציינה שחל שיפור. בקיצור כולן עפו על אורי לפי התור. נועה שניהלה את הפגישה מטעמנו רשמה הערות ונתנה לכולנו דגשים להמשך.

   בסיום הפגישה עמדנו מחוץ לגן וקבענו עם נועה את פגישתנו הבאה. לפני שנפרדנו שאלה אותי נועה, "תגיד טלי מה התאריך היום?"

"רגע שניה אני בודק בטלפון".

"אל תטרח", אמרה נועה, "היום ה-18 בנובמבר".