נניח שאתם בסוף שנות ה-20 לחייכם. ונניח שעד עכשיו, מלבד מספר אירועי ירי ספורדיים, את יחסי הכוחות בחזית הקשר והזוגיות הקרה ניתן להגדיר כסטטוס-קוו של שקט תמורת שקט, יתנו-יקבלו-לא יתנו-לא יקבלו, לא יהיה כלום כי אין כלום. ונניח שכדי לחמם את הזירה, אתם הולכים לטיפול אצל פסיכולוג שממליץ לכם, אחרי ארבעה מפגשים של אחד על אחד,  להצטרף לקבוצה של אנשים שבדומה לכם, מחפשים קשר. את הקבוצה הזאת הוא מנחה עם עוד פסיכולוגית שתורמת לקבוצה את המטופלות והמטופלים משלה. 

אחת לשבוע, יושבת כתף אל כתף קבוצה מעורבת של 10 אנשים עם עניין משותף בקשר זוגי. נשים למודות סבל וגברים מוכי אכזבה, או להיפך, או גם וגם, בקליניקה של פסיכולוג או פסיכולוגית, בת"א או ברמה"ש, פעם אצלו ופעם אצלה. ולמרות שטווח הגילאים נע בין 19 ל-35 ולמרות שהמחט בשעון הלחץ ההורמונלי התעקמה ונתקעה על מקסימום, איכשהו קבוצה של נשים וגברים בשיא פריחתם התחילו לדבר באופן אינטימי אלה עם אלה. 

נזירות עם בתולים, נזירים עם בתולות, טירוניות עם צלפים, חדשים עם ותיקות, אורגיה מאורגנת של שיח אינטימי ללא מגע יד אדם. אחת לשבוע, בחדר קטן מדי, נחשפים חברי קבוצת הקשר ומספרים על הדפוסים עליהם הם חוזרים במערכות יחסים רעילות שנגמרות מהר מדי או לאט מדי. משתפים על זאת שחמקה מבין האצבעות או על זה שעשה רילוקיישן לבדו חודשיים לפני החתונה. מדברים על אמהות ואבות, אחים ואחיות, שותפים לדירה, קולגות בעבודה, חברים משכבר, על סטוצים בבר, על אבל ואובדן, על מתעלל וקורבן.

כל שבוע יושבים כולם, פעם אצל הפסיכולוגית ופעם אצל הפסיכולוג (שהוא גם המטפל של הפסיכולוגית) אשר מנחים את המפגשים כל אחד בסגנונו האופייני. היא, אמא צעירה, תל-אביבית מעורה, רגועה, מכילה ומופנמת. המפגשים איתה משרים ביטחון על הנשים ומחייבים את הגברים להקשיב. מישהו אמר תחליף אם?

הוא, עבר מזמן את ה-60, מוחצן על גבול הקולני, איש שיחה מדהים, חכם מאוד, עם משפטים מדוייקים עד כאב כי הם לוחצים על נקודות מהן מנסים להתעלם. יש לו מלא ניסיון, שכולל גם קבוצות בערום באמצע שנות ה-70. מי אמר תחליף אב?

עכשיו נניח שזה ממש מצליח. זה ממש קורה, העסק דופק, הקבוצה עובדת, האינטימיות פורחת והזירה מתחממת. כמה מתחממת? אחרי שישה מפגשים לשני שליש מחברות וחברי הקבוצה הייתה זוגיות בתוך הקבוצה ומחוצה לה. עכשיו, תארו לעצמכן שאתן יושבות בקבוצה ורוצות להתלונן על בן-הזוג שיושב לצדכן. דמיינו שאתם רוצים לספר על הדייט שלא הצליח עם זאת שיושבת בול מולכם. לדבר על זה שהוא מְרַצֶּה מדי, או על זה שלא עמד לך. מצד אחד מביך, מצד שני מאפשר לך להזיז את הבולשיט הצידה ולעבוד על מה שחשוב.

עכשיו בואו נניח, שבקבוצת הקשר, רצה הגורל (והאינטואיציה של הפסיכולוג) ופגשת שם את מי שתהיה אשתך. ונניח שעם בן זוגך ,אותו פגשת לפני 20 שנה, הקמת בית ומשפחה עם 3 ילדים. והקבוצה כל כך גדלה והצליחה עד שהוחלט לפרק אותה לשתי קבוצות חדשות, קבוצת הבנים בהנחיית הפסיכולוג וקבוצת הבנות בהנחיית  הפסיכולוגית.

והמשכת ללכת לקבוצת הבנות ואתה המשכת עם קבוצת הבנים. פעם בשבוע את מספרת לחברות הקבוצה עם מה את מתמודדת. פעם בשבוע אתה מקבל את זכות הדיבור, מספר על השבוע שעבר, ובסוף שואל את עצמך בקול רם, "על מה עוד לא דיברתי?", ולא מצליח להיזכר. ואז כשחבר אחר מספר בתורו על השבוע שלו, אתה נזכר פתאום במה שניסית לשכוח ומספר על זה כשתורך מגיע שוב. הכל פתוח, אין סודות, כולם יודעים הכל, אבל הכל, על כולם. 

מתוך הריטואל השבועי הזה מתפתחת שפה, נולדים סמלים ושמות קוד, כשאתה מבקש "פּלייר" יודעים שחסרים לך כלים להתמודד, וכשאומרים לך "מסגרות" אתה מבין שעליך לקחת אוויר, להוריד את הראש ולתת עבודה. במשך כל הזמן הזה חברים בקבוצה מתחתנים, נולדים ילדים, זוגות נפרדים, אנשים מתקדמים בעבודה, מפוטרים, מחליפים קריירה, עוזבים את הקבוצה, לפעמים חוזרים, יש גם מצטרפים חדשים. ככה כל שבוע, במשך כ-10 שנים. עם הזמן אתה מבין שהחברים מהקבוצה הם כמו חברים לנשק, ששוכבים לידך בשוחה עם המבט קדימה, מסתערים על היעד שבוע אחר שבוע. יום אחד אתה עוזב, והקבוצה ממשיכה להיפגש בלעדיך עוד 6 או 7 שנים נוספות, אבל החברים שליוו אותך כל השנים ישארו חברים שלך לכל החיים. 

עכשיו, מה שיפה זה, שלא צריך להניח. הכל אמיתי, הכל קרה, לרויטל ולי. השפה שלמדנו בקבוצה מלווה אותנו עד היום, והיא הבסיס לקשר שלנו. בזכות הקבוצה למדנו לתקשר ולהתנהל כצוות, דבר שהוכח כקריטי מרגע שאורי שלנו אובחן עם אוטיזם. לא מעט מההצלחה שלנו עם אנשי הצוות אשר ליוו אותנו לאורך השנים נזקפת לכללי התנהגות שלמדנו בקבוצה. לסמוך על המטפלים, לתת להם לעשות את העבודה שלהם, ועדיין לא להסיר מעצמנו אחריות. הערב נחגוג את השנה האזרחית החדשה ביחד עם אחיותינו ואחינו לנשק בתוספת משובחת של עוד חברים חדשים. נוביגוד סעיד לכולם.