הנה אני כאן, חזרתי אליכם, חשופה, אחרי חודשים רבים בהם לא העליתי פרק לבלוג. רק עכשיו אני מרגישה את המסוגלות מבליחה בזהירות מתוך תקופת האבלות הארוכה. השבוע חזרנו מחופשה קסומה בים התיכון והתחלתי ללטש חומרים שזרמו מקצות אצבעותיי אבל לא צלחו את דרך היציאה לאוויר הרשתי. זה טקסט של חורף, של  אמצע שנת הלימודים, מרגיש לי נכון להתגעגע לימים אלה:

כשעמדתי במטבח וטיגנתי ביצת עין עם אורז מוקפץ בדיוק כמו שאורי אוהב, טופחת לעצמי על השכם איזו דרך ארוכה עברנו עד שהסכים להיפתח לכל אחד מהמאכלים האלו, ראיתי אותו מזווית העין בפינת האוכל. הצבע האדום התפשט במהירות על פניו, המביטות אל מחברת אלבום ההתבגרות, מביט לצדדים במבט ירא ועיניים מנצנצות, נאנח בקול רם כדי שקולו יישמע בוודאות . במקביל לקולותיו, אני נזכרת איך ישבתי בדיוק בגילו, בשנת המצווה, בחדר המסודר למראית עין, בדירה החדשה שהורי רכשו לא מכבר, בקומה הראשונה בשכונה הרחוקה מהחברים, על כסא כבד בצבע שמנת, התואם לספריה בצבע שמנת עם פסים חומים, התואמת לצבע קירות השמנת שבחרו לי כדי שיתאימו לכל החיים ולא ימאס להם מאותם רהיטים כשאתבגר.

שם בספריה, מול עיני הייתה תלויה עם נייר דבק על המדף הרחב, רשימת החובות שלא סיפרתי עליהן לאימא, כי לא יכולתי לשאת את מבטה המאוכזב שוב ושוב. לתוך הרשימה הקטנה והצפופה דחסתי את הסודות והבושות בקודים שרק אני הבנתי והם בדרכם סיפרו רק לי את חוסר ההצלחה התמידי אותו נשאתי על גבי.

יום שבת אחד נשברתי, לא יכולתי לשאת יותר את כובד משקל הסוד. ברגע נדיר של חיבור בין בת לאם אל מול הספרייה, מיד לאחר שאימא אמרה לי "רק עכשיו אני רואה עד כמה התבגרת" סיפרתי לה ש-"יש לי רשימה סודית," ושיתפתי אותה בשלושה קודים בודדים שדליתי בקפידה מתוך הרשימה הארוכה, אלה שבמיוחד העתיקו את נשימתי.

ברגע הזה שברכה, אימא שלי, ראתה שהאדמה רועדת תחת רגלי בתה הקטנה היא עצרה, הקשיבה, הבינה ואף נזכרה להשתמש בכמה כלים שלמדה בלימודי התואר השני בחינוך.

"טוב שאמרת לי, בטח יש לך הקלה, אבל עכשיו תשבי כל הלילה מול הספרייה ותכתבי את כל העבודה, ומחר בבוקר תגישי אותה לעליזה ויהי מה," אמרה אימא. היא הכינה לי קפה שחור חזק ששתיתי עד הסוף בפעם הראשונה בחיי, וישבתי תחת שטף הדמעות הארוך, וכתבתי עד אור בוקר יום ראשון, עת הגשתי את העבודה, עייפה.

"אימא אבל את מקפיצה לי עם הרוטב טום יאם הטעים, כן?" העיר אותי אורי מדמיוני הרחוק, והחזיר אותי לרגע בו עצרנו, בו הוא ישב שטוף דמעות מול השיעורים, גוער באוזי, בעל הזנב, שיפסיק ללקק את ידו ומוסיף עוד אנחת "אוף" גדולה ועמוקה.

"כן ברור, הכי טעים שיש!" קראתי לעברו וקיוויתי שיתקדם כבר עם השיעורים, אני חייבת להגיע בזמן ללק ג'ל.

"אני לא יכול להתרכז, זה ממש קשה ואני מת מרעב." הרגשתי איך התור שקבעתי חודש מראש אצל לוסי הולך ומתרחק.

"בסדר בוא תאכל ואז נמשיך כשאחזור, אני אשב אתך עד שתסיים," כי אצלי בבית, אמרתי לעצמי, לא ישבו לבד כל הלילה ויכינו עבודה לבד.

אחרי התלבטות ארוכה שהובילה לבחירת צבע כחול אפרפר, כשהנחתי אצבעות עייפות ומקומטות מדי, תחת קרני מכונת ייבוש הלק הנוהמת, וחלמתי על פיינט ה"בן אנד ג'ריס-  טופי קראנץ'" אליו אגיע בסיום השיעורים המתישים, מול הסדרה הישראלית החדשה שכולם מדברים עליה, ורק אני עוד לא ראיתי, הבנתי שכדי להגיע ליעד אני צריכה לקחת את היצירתיות שלי כמה צעדים קדימה.

חזרתי. בכניסה לבית נגלה שביל של חלקי גרביים נגוסות שאוזי לעס בהנאה וביניהן פירורי אורז, הבית היה שקט ושליו. טלי ישב ליד המחשב כאילו אין שיעורים ופירורים בעולם, הדר שכבה בחדרה והתכתבה באינסטוש עם חברה ואורי קריין מהלכי משחק כדורגל בטלפון על הספה.

"יאללה אורי ממשיכים," אמרתי לו ברכות מאולצת.

"אוף אמא אני באמצע משחק," רטן לעברי כמו כל נער רגיל בן 12. נזכרתי כמה חיכיתי לרגע הזה, כשהיה בן שלוש ועוד לא דיבר מילה, איך הייתי חולמת בלילה שהוא בא ולוחש לי מילים באוזן, כך שמבחינתי, נער שרוטן, "אני חייב עוד דקה," אחרי קריאה שלישית שלי זו הצלחה אדירה.

התיישבתי מולו על הכורסא הנוחה שירשתי מהורי ושאלתי "איך אני יכולה לעזור לך?" אין תגובה מקצה הספה הארוכה. "אני יכולה לכתוב ואתה תכתיב, אני יכולה להכתיב ואתה תכתוב?" חיכיתי לתשובתו, והוא הנהן בשלילה. "אצלנו בחדר? אצלך? בפינת אוכל?" בתגובה הרים ידיו אל השמיים, ושירבב למטה את שפתו התחתונה. "באוטו?" הצעתי בחיוך ענק.

"באמת? נרד לאוטו ונעשה שם שיעורים?" החזיר לי חיוך נוצץ בחזרה.

"כן אין בעיה, ניקח מים, נשים חימום ומוזיקה ונעשה שיעורים." איזה פיצוח! אני באמת מלכה!  שיבחתי את עצמי, לגמרי מגיעה לי גם שקית במבה אחרי הגלידה.

אורי לא האמין שזה קורה, טלי חייך מפינת המחשב, הוא כבר מכיר אותי ויודע שאני הכי פורחת בפריצת דרכים ללא מוצא, והדרי שעברה בסלון לרגע הוסיפה וחיזקה, "אמא תקחי גם שמיכה". ירדנו במעלית מביטים על עצמינו במראה מחובקים וגאים, והתיישבנו במכונית. אמא שלי בחיים לא הייתה עושה איתי דבר כזה, חשבתי, והסתכלתי על אורי שהיה צריך עוד דקה, עוד קטנה ועוד שניה כדי למצוא את הפניות להקשיב להוראות.

"תקרא כאן מה שכתוב על חיפה, תבחר מה שנראה לך חשוב ואני אכתוב," וחשבתי איזה מזל שלאורי יש אישור שיכתבו בשבילו, אחרת לא אגיע לעולם למיטה.

תוך כדי שאורי כתב את המשפט השלישי, הצלחתי להגניב תמונה שלו יושב במושב הנוסע אוחז בעפרון המכני שהחזיק מעמד בדיוק יום אחד, וכותב במחברת המקומטת שרכשנו בכל בו בשכונה, ושלחתי אותה לחברה שמתמודדת עם אתגרים דומים. רק היא תבין את ההיגיון ברעיון, תתלהב ממנו ולא תחשוב שאני מוזרה.

כבר מזמן לא אכפת לי שאני מוזרה, לשמחתי אורי שיחרר אותי מהמועקה. סיימנו את המשימה, עלינו חבוקים וצוהלים הביתה לקול קריאות ההתלהבות של טלי והדר, השתחווינו לקהל וירדנו מהבמה.

עכשיו זמן גלידה.

רגע למסקנות:

• כהורים, אתם מגיעים עם מטען מהבית בו גדלתם, קחו אותו והשתמשו בו, אתם יכולים לנווט ולשנות את המטען, אל מול הילדים שלכם. לתקן בעדינות חוויות רעות שהותירו צלקות, לשמר ולשפר חוויות טובות שחיזקו אתכם.

• זהו חוזקות אצלכם והשתמשו בהן בהורות גם אם הן נראות לא קשורות, קחו  יכולת מתחום אחד והעבירו אותה לתחום אחר , כך תגלו כמה זה שימושי גם בהורות.

• פרגנו לעצמכם על פעולה חכמה ונחמו את עצמכם על פעולה טפשית או שגויה. רק אל תכעסו, אתם עושים כמיטב יכולתכם.

• רדו לגובה העיניים של הילד, השתתפו איתו יחד במאמץ, ותחגגו איתו כל שלב.