עוד מעט שנה למות ההורים שלי בהפרש של שלושה שבועות זו מזה. זיכרונות מהורים שלא תמיד היו קלים, עולים וצפים בין תלתליי והחלטותיי בימים האחרונים. אני פוגשת אותם בחלומות מוחשיים ודעתניים, באוטו ברגע של שקט עם עצמי, בפגישה עם לקוחות שמספרים על הוריהם, בסלון על הספה מול תיעוד משפחות החטופים, או בתור עם אורי לאורתודנט כשילד מדבר עם סבתא שלו בטלפון.
זיכרונות מעורבבים בטוב וברע, ריח של קלמנטינה מקולפת, הבל פה של אלכוהול זול, צהלת שמחה וקולולו פולני של חתונה או מבט כועס ומודאג על פעולה לא אחראית בה בחרתי.
הגעגוע רק מתחיל לספר את עצמו, אני מדמיינת מה היה קורה אם היו כאן עכשיו, במלחמה הזו, שקצת דומה למשפחה שהיינו: יש בה אנשים אכפתיים וחרוצים מאוד, אנשים קצת עצובים ומאוד מודאגים עם ניצוצות של תחושת תקווה וגאווה.
בכל אזעקה אני חושבת כמה הייתי דואגת להם עכשיו, איך היו מספיקים להגיע לממ"ד בדיור המוגן, כמה היו נקרעים מעצב והלם מ ה-7 באוקטובר, אילו זיכרונות ממלחמת יום הכיפורים היו צפים להם, זיכרונות של חברים שאיבדו, של ירידה למקלט עם אחותי ואיתי כתינוקת בת חצי שנה, וכמה היו דואגים לכל אחד מהנכדים.
הם בוודאי היו דואגים שאנחנו מרשים לאורי לשחק כדורגל במגרש בחושך, לאיתמר לנסוע עם ציוד לבסיסים רחוקים, להדר להתנדב עם נוער בסיכון במצב סכנה. אבל אז אני נזכרת שעם כל תחושת הדאגה שתמיד ריחפה בבית, היה ערך אחד חשוב שההורים שלנו לימדו את אחותי ואותי. שתינו מיד עם פרוץ המלחמה התנדבנו בכל מה שיכולנו, והעברנו הלאה לבני משפחותינו את אותו מסר, שנתינה ועשייה נותנת תקווה וכוח להשתגר אל סוג של שגרת מלחמה, קשה אבל אפשר גם לחזור לאט לאט לעבודה, אימונים, כתיבה, קריאה וארוחה משפחתית חמימה. פשוט כי אין לנו ברירה ורק ככה ננצח, לזכר ההורים שלי אני בוחרת כל יום להילחם על עשייה עם נתינה לסביבה, לאהוביי ולעצמי. אנחנו ננצח ונמציא שלווה ותקווה חדשה.
